מיכאל מישקה רותם רבינוביץ

.

כתב: מאיר שלו

התפרסם: יום שישי, ט"ז בתשרי תשע"א  24.9.2010

המוסף לשבת, ידיעות אחרונות 24.9.2010

ערב טוב, בחורים

לאבא שלי היה חבר ילדות ושמו מישקה רותם. מישקה רותם עלה מרוסיה לירושלים ב 1930. קראו לו אז מיכאל רבינוביץ והוא הצטרף לכיתה שבה למד אבי ונעשה חברו הטוב.

הוא היה ילד חזק מאוד, שנעשה בחור חזק מאוד, ואחר כך גבר חזק מאוד, ובסופו של דבר היה גם זקן חזק מאוד, אבל לזאת אגיע אחר כך.

בינתיים אספר שמישקה ואחיו מאיר נקראו אז בירושלים "האחים בץ".

אבא שלי אומר שהשם "בץ" הוא אונומטופיאה, כלומר: הצליל שנשמע כאשר האחים בץ העניקו ראסיה למי שהתגרה בהם. על אף הפונטיקה ההולמת, תרתי משמע, אינני בטוח שזה ההסבר הטימולוגי הנכון, אבל הסיפור סיפור נחמד.

חברותם של מישקה ושל אבא שלי [הסופר, משורר, מסאי ומורה, יצחק שלו. העורך ] התמידה שנים רבות, מימי בית הספר ועד שנותיו האחרונות של אבי, כאשר לקה בבריאותו ולא הרבה לצאת מהבית, מישקה היה בא אליו אז פעם-פעמיים בשבוע, לשוחח על עינייני היום, לספר סיפורים ולהעלות זכרונות.

אהבתי להתבונן בו. הוא היה ממוצע קומה, מוצק ורחב כדוב, וכמוהו- כבד משקל אך קל תנועה.  כפותיו הגדולות בזכירו לי את המשחק ששיחק איתנו בילדותי, עת היה מהדק את פרקי הידיים של כמה ילדים בכף יד גדולה אחת ואומר: "ועכשיו תשתחררו". נאבקנו, משכנו, סובבנו, – ולא הצליח לנו לפתוח את אחיזת המלחציים של כפו. שלושים שנה אחר כך, אצל מיטת אבי החולה, הערתי שאני זוכר זאת, ואבא שלי גיחך: "גם היום לא תצליח להשתחרר מהלפיתה שלו".

אני אף לא הצעתי לנסות את כוחי.

אבא שלי סיפר שמישקה לא רק חזק, אלא גם אמיץ וגיבור, ושירושלים חייבת לו חוב גדול מימי מלחמת השחרור.

הוא שעצר את הלגיון הירדני במעבר מנדלבאום, ביריה מדוייקת אחת ב"פיאט" שלו – זה מין "בזוקה", הסביר לי בחשיבות.

במשך שנים התייחסתי לסיפור הזה בספקנות מסויימת, אבל כשיצא הספר "הו, ירושלים" של קולינס ולאפייר, על מלחמת השחרור בעיר, מצאתי באחד הפרקים את הסיפור הזה ממש: טור המשוריינים הירדני בא ממזרח, ומישקה, במכונית הקטנה שההגנה נתנה לו, בא ממערב. הוא עצר, פתח את תא המטען, הוציא את ה"פיאט", כיוון, ירה, והדליק את המשוריין הראשון. הכוח כולו סב על עקבותיו ונמלט, ומישקה הכניס את ה"פיאט" בחזרה לבגאז', סגר ונסע.

מישקה עצמו לא סיפר לנו על כך מעולם. הוא היה איש צנוע וחביב, והיתה בו גם ילדותיות שובת לב, שניכרה בחיוכיו הנעימים ובמבטא שלו, ששפתת את הצדי ואת הסמך כדרכם של ילדים. אבא שלי אף חיקה אותו לפעמים, והשניים צחקו. הם היו זוג חברים נחמד. אבי, סערה של רעיונות ומילים, ומישקה הנינוח והיציב.

לילה ברחביה

יום אחד בא מישקה אל אבי והוא נושא בידו לום – מוט פלדה של פועלים. שאלנו אותו לפשר הלום, והוא אמר: "על זה יש סיפור".

"מימי הגימנסיה?" שאלתי,

"לא", הוא אמר, "מיום אתמול".

וסיפר שבלילה שעבר הלך לשוח בשכונת רחביה, להשיב את רוחו אחרי החמסין ששרר כל היום. השעה היתה שעת חצות, וכשמישקה ירד ברחוב עזה הוא ראה שני בחורים מנסים לפרוץ את בית המרקחת "רזניק", בין קרנות הרחובות ארלוזורוב ורד"ק, בעזרת לום.

הערתי שאני מכיר את בית המרקחת ואף את הגברת רזניק עצמה, כי שנים לפני כן גרתי בדירת סטודנטים סמוכה, ובחדר השכן לחדרי גר סטודנט שהיה היפוכונדר גמור, וכל ארונותיו, מדפיו, וארגז המצעים שלו היו מלאים ועמוסים תרופות.

לפעמים, כשבבית המרקחת שלה חסר איזה כדור, היתה גברת רזניק נוקשת על דלתנו ושואלת אותו: "אולי יש לך תרופה זו וזו?" והבחור, מודאג וחיוור, הוציא את החפיסה המבוקשת מהארון או מארגז כלי המיטה, נתן לה ואמר: "אבל תשלימי לי עד מחר, כי אני לא אוהב שחסר".

מישקה צחק, ואבא שלי נזף בי: "אתה מפריע לו לספר".

ובכן, הבחין בצמד הפורצים, טורחים על סורגי בית המרקחת בעזרת הלום, והחליט שעליו להתערב. הוא אחד והם שניים, הוא כבר עבר את שנתו השבעים והם כבני עשרים, הוא בידיים ריקות והם אוחזים בלום – אבל מישקה, כמו שאמרתי קודם, היה ילד חזק מאוד, שנעשה בחור חזק מאוד, שנעשה גבר חזק מאוד, ועתה היה זקן חזק מאוד, וחוץ מזה – הוא ידע ללכת מכות.

אמנות הסיפור

ולא רק ללכת מכות. מישקה ידע לספר סיפורים, והיתה לו דרך מיוחדת לעשות זאת, דרך שכולה ענווה והפחתת ערכו שלו, כך סיפר גם את המשך הסיפור הזה:

"ראיתי אותם מנסים לשבור את המנעול עם הלום, ניגשתי ואמרתי: ערב טוב, בחורים.

אחד מהם אמר לי: "תסתלק מכאן סבא'לה, והשני אמר: תעוף מפה מהר.

אמרתי להם: נדמה לי שאתם לא כל כך יודעים לעבוד עם לום. אולי אתם רוצים שאעזור?

נו, ואז השניים האלה קמו אלי, ואחד מהם אמר: לא שמעת מה אמרנו? תסתלק יא זקן שכמוך, לפני שתחטוף את זה בראש, והרים עלי את הלום. אז אמרתי להם שזה לא יפה לדבר בצורה כזאת, ואחרי כמה דקות בא האמבולנס ולקח אותם לבית-חולים".

אבי ואני הסתכלנו זה בזה ופרצנו בצחוק.

מישקה, אמרתי, נדמה לי שדילגת על כמה פרטים, מה זאת אומרת בא האמבולנס ולקח אותם לבית-חולים?

מה זאת אומרת מה זאת אומרת? המשטרה הזמינה אמבולנס, והמשטרה זה לא סתם אנשים. כשהיא מזמינה, האמבולנס תכף בא, וכשהאמבולנס בא, לאן הוא לוקח? לבית-חולים.

לא סיפרת שהיתה גם משטרה. מי קרא להם? אתה?

מה פתאום? אמר מישקה. כנראה אחד השכנים התעורר מהרעש והסתכל מהחלון, כי זה קצת מפריע, ובאמצע הלילה, שני בחורים שוכבים על המדרכה וצועקים אוי אוי בקולי קולות, אז הוא הזמין משטרה.

נו נו,,, אמר אבא שלי, והלום? למה הוא נשאר אצלך?

השוטר אמר לי שאקח אותו. הוא אמר, שאם הקצין יידע שלבחורים היה גם לום, הוא ישלח אותו לכתוב דו"ח חדש.

אתה רואה, אמר אבא שלי אחרי שמישקה הלך, אתה רואה איזה בחור צנוע? והוסיף: ככה הוא גם עצר את הלגיון – ערב טוב בחורים, נדמה לי שאתם לא כל כך יודעים להדליק את המשוריין, אולי אתם רוצים שאעזור?

זהו. אבא שלי מת כשנה אחרי אותה פגישה, ומישקה כשמונה שנים אחריו. בכל פעם שאני עובר ליד מה שהיה בית מרקחת "רזניק" וליד מה שהיה "מעבר מנדלבאום" – אני נזכר בו וחושב עליו.

כתב: מאיר שלו

התפרסם: יום שישי, ט"ז בתשרי תשע"א  24.9.2010

המוסף לשבת, ידיעות אחרונות

כל הזכויות שמורות

.