.אבא שלי סיפר שמישקה לא רק חזק, אלא גם אמיץ וגיבור, ושירושלים חייבת לו חוב גדול מימי מלחמת השחרור.
הוא שעצר את הלגיון הירדני במעבר מנדלבאום, ביריה מדוייקת אחת ב"פיאט" שלו – זה מין "בזוקה", הסביר לי בחשיבות.
במשך שנים התייחסתי לסיפור הזה בספקנות מסויימת, אבל כשיצא הספר
"הו, ירושלים" של קולינס ולאפייר, על מלחמת השחרור בעיר, מצאתי באחד הפרקים את הסיפור הזה ממש: טור המשוריינים הירדני בא ממזרח, ומישקה, במכונית הקטנה שההגנה נתנה לו, בא ממערב. הוא עצר, פתח את תא המטען, הוציא את ה"פיאט", כיוון, ירה, והדליק את המשוריין הראשון. הכוח כולו סב על עקבותיו ונמלט, ומישקה הכניס את ה"פיאט" בחזרה לבגאז', סגר ונסע.
מישקה עצמו לא סיפר לנו על כך מעולם. הוא היה איש צנוע וחביב, והיתה בו גם ילדותיות שובת לב, שניכרה בחיוכיו הנעימים ובמבטא שלו, ששפתת את הצדי ואת הסמך כדרכם של ילדים. אבא שלי אף חיקה אותו לפעמים, והשניים צחקו. הם היו זוג חברים נחמד. אבי, סערה של רעיונות ומילים, ומישקה הנינוח והיציב.