לפני כמה שנים סיפרתי כאן על מישקה רותם ז"ל, חבר ילדות של אבי ז"ל, שלילה אחד, והוא אז בן שבעים ושלוש שנה, ראה שני בחורים שניסו לפרוץ בית מרקחת בעזרת לום. הוא ניגש ושאל אותם לפשר מעשיהם, וכשאחד מהם הרים עליו את הלום, עקר אותו מידיו והיכה את שניהם מכות נמרצות עד שנשלחו לבית חולים.
מישקה רותם, כמו שהקורא יכול לתאר לעצמו, היה גבר חזק ועשוי לבלי חת. אגב, הוא גם נכנס להיסטוריה שלנו במלחמת השחרור, עת עצר בפגז של "פּיאט" (מין בזוקה) את הטור המשוריין של הלגיון הירדני שניסה להיכנס לירושלים המערבית. אך אשר לתגרתו עם הפורצים הנ"ל, ברצוני לציין שגם גברים פחות מפוארים ונועזים ממנו, כמוני למשל, תרמו את תרומתם לסטטיסטיקת הפשע המקומית: פעם אחת גנבו לי מכונית בבירתנו הנצחית, לא רחוק מסלע קיומנו ממש. פעמיים נכנסו לביתי פורצים וגנבו ממנו חפצים שונים, ובשני המקרים ישנתי שינה עמוקה, שאף זכתה להערכה משטרתית: "אנחנו מכירים את החבורה הזאת", אמר לי השוטר שביקר למחרת בבוקר בחמשת הבתים שנפרצו אצלנו במושב בלילה ההוא, והוסיף: "זה המזל שלך שישנת". פעמיים פרצו את רכבי בטיול, ובכל המקרים האלה סייעה לי המשטרה במהירות, בנחישות, בתושייה, ובעזרת אמצעים טכנולוגיים מתקדמים. כלומר, כוח משטרתי הוזנק מיד אל מדפסת הלייזר שבתחנה והדפיס למעני את הדו"ח עבור הביטוח. זה בהחלט יפה, אבל לא זה בשביל אנחנו משלמים את משכורתו של המפכ"ל.
מציאות חיינו
נזכרתי בכל זה בגלל האיש בן ה־82 שירה השבוע בשני פורצים שפרצו לביתו במושב בית יצחק, פצע אחד מהם, הרג את השני והבהיר לי את המציאות. בבת אחת הבנתי שהמציאות איננה ניצחונו של אבי גבאי ואף לא תיק 7000. המציאות היא מושבניק זקן שמוצא את עצמו באמצע המערב הפרוע, ועוד הרבה מושבניקים שחייהם הפכו לגיהינום. שום דבר לא יכול להסביר ולתרץ את העובדה שמשקים, בתים, ציוד חקלאי, דירים, רפתות, מחסנים, שבים ונשדדים באין מפריע לילה־לילה, ודי בעובדה שאדם בן 82 יוצא מביתו לאירוע משפחתי כשהוא חמוש באקדח, כדי להבין מה קורה כאן.
מיכאל מישקה רותם רבינוביץ 