מישקה רותם, גדוד בית חורון

קרבות ירושלים

מחלקות של גדוד "בית-חורון" נשארו לשבת בבית ההבראה בארזה, במוצא עילית ומוצא תחתית[61]. בעת שהגדוד הרביעי, כבר חטיבה למעשה, עשתה את מבצע "הראל", נבנה גדוד "בית-חורון". זורע המשיך בהקמת הגדוד, עד שהיו שלוש פלוגות לוחמים ופלוגה מסייעת (מקלעים בינוניים ומרגמות) שהשביעה את רצונו, בפיקוד דוד שוהם. כאשר נתפסה משטרת אבו-גוש, העביר לשם את מפקדת הגדוד[62]. זורע תיאר לאורי מילשטיין: "הגענו לשדאות פרט, עברנו לכתה ולמחלקה ואז מיניתי מפקדי-פלוגות. מפקד פלוגה א' היה שמואל מטות, מ"פ ב' היה מאיר חפץ. הוא היה בחור יוצא מן הכלל, שנהרג בקרב על ארמון-הנציב. אחריו פיקד על הפלוגה צבי צלנר – קצין יקה שהיה בקומנדו הבריטי, מחוסר פחד לחלוטין. הוא מת כסגן-אלוף בצה"ל.

פלוגה ג' היה מישקה רבינוביץ, [ מיכאל מישקה רותם רבינוביץ, העורך ] הוא הדף את המשוריינים (של הלגיון) בתוך העיר (בקרבות על בתי מנדלבאום) ,

מפקדי-מחלקות בגדוד היו עמי רוז'נסקי שנהרג בקרב על הרדאר (ליד מעלה החמישה), יהודה תאג'ר אשר היה על הגרדום בעיראק וניצל, מנחם מרגליות שהיה סוחר ירושלמי מצליח, אריה אורי (לימים ממעגן-מיכאל). אריה ברקוביץ' היה מפקד מחלקת הרכב"[63], והיו אחרים. בועז שכביץ היה שליש הגדוד מהקמתו וקציני המודיעין התחלפו (יצחק לוין, נקדימון רוגל ואחרים). גם אברהם עוזיאלי שהיה סמל בבריגאדה ופיקד על מחלקה בקסטל ומיכאל (מיקי) האפט מהפלמ"ח (פלוגה ו' והפל"ים וגם גדוד "מכמש" אחר-כך) הוצבו כקצינים לגדוד החדש. האפט סיפר: "זרו בא עם ההילה מהבריגאדה. לא הכיר את ירושלים ולא הכיר את האנשים. קצין המבצעים של החטיבה הירושלמית היה ציון (הג'ינג'י) קליימן והוא המליץ לזרו לקחת אותי בהקמת הגדוד. נפגשתי עם זרו. עוד אין גדוד. עשינו הכרה וקבענו קווים ראשונים. שהייתי בדלת, אמר לי: 'אל תשכח להתגלח'. זה לא מצא חן בעיני – הולכים להקים גדוד, זה מה שיש לך להגיד?". האפט נשאר בגדוד ועבר לפקד על הישובים ארזה ומוצא ואף מילא את תפקידו בימים הקשים של הקרב על הקסטל. הוא המשיך בסיפור על היום שהקסטל נפל: " המצב היה קשה מאד בקסטל. התקשרתי ליוספל'ה (טבנקין) בקריית-ענבים והתחננתי שישלח עזרה או תחמושת. היה ברן אחד וכמה מחסניות בלבד. כמו בכל המלחמות, כל-אחד דואג לעצמו – והוא לא שלח אף אחד. גם מירושלים לא שלחו…, לפני כן עוד אמרתי למרדכי גזית שאם תהיה התקפה מהמדרון החשוף, ינסה להגיע אלי לארזה. זה מה שהם עשו. הפלוגה מהפלמ"ח פנו לצד השני ונקצרו למוות על-ידי הכנופיות…, סיפרתי לאורי מילשטיין מה שאני מספר לך – הם, הקבוצה של טבנקין, הפיצו נגדנו את הסיפורים. לדעתי הם נכשלו בגלל מה שהם עשו או לא עשו"

לקריאת כל המידע כפי שהתפרסם באוניברסיטת חיפה

הקרבות בירושלים – מפקד גדוד 62

גובהם של הרי ירושלים כ- 800 מטר מעל לפני הים וחלק ניכר מהם הוא מדבר. מבין חבלי האקלים הים-תיכוני של הארץ, זהו האזור הדל ביותר בקרקעות. גם מקורות המים הטבעיים של הרי ירושלים מעטים ודרכי הגישה קשות למעבר. בכל-זאת הייתה ירושלים מן הערים הגדולות ביותר במזרח הקדום, ובתקופת "בית-שני" ישבו בה כמאתיים-אלף תושבים[1]. על שדרת ההר המרכזית, עוברת דרך עתיקה המכונה "דרך-האבות" ולארכה התרכזו הישובים הגדולים של הרי-יהודה והרי ארץ-ישראל בכלל. ירושלים נבחרה להיות בירת הארץ משום מיקומה בצומת הדרכים המחברת בין "דרך האבות" ודרכי הרוחב, בעיקר זו שלכוון נווה-המדבר הגדול ביריחו,  והתוואי הממשיך משם לכוון בבל ומסופוטמיה. לכוון מערב, יורדות שלש שלוחות רוחב. השלוחות שימשו ומשמשות אף היום, עורף כלכלי של גוש ההרים ובהן או בעמקיהן עוברים נתיבי התעבורה. העמק היחיד החודר ללב ההר ממערב הוא נחל רפאים (והמשכו – נחל שורק, בו עוברת מסילת-הברזל) ומשום כך נוחה הגישה דרכו מהחוף (יפו) לירושלים. בגלל הצומת הזו צמחה ירושלים והפכה מרכז למסחר בין החוף לעמון ומואב שמעבר לירדן[2]. הבסיס לחקלאות בהרי ירושלים הוא ניצול אינטנסיבי של המדרונות. שמונים אחוז מהרי ירושלים היו מעובדים בצורת מדרגות-חקלאיות שעוצרות ואוצרות את הסחף. אספקת המים בירושלים התבססה, לאורך כל ההיסטוריה, על בורות מים שנחפרו בסלע הקירטון הרך, הן ברשות היחיד והן לצרכים ציבוריים. בירושלים התפתחו מפעלי מים גדולים שתכליתם הייתה לאפשר לעיר לעמוד במצור ממושך. אמות בנויות סחבו מים ממרחקים ומנהרות נחצבו כדי להרבות את המים הנובעים מתוך הסלע ולהוליכם אל בין החומות. בגגות הבתים התקינו מרזבים וחצרות הבתים רוצפו באבן כדי לכוון כל טיפת-מים לבורות המטויחים. לשם הדוגמה, בזמן המצור בירושלים בתש"ח היו בעיר המערבית 1053 בורות שהכילו כמיליון קוב מים [3].

ירושלים נקבעה בירת ממלכת-דוד עוד לפני למעלה משלושת אלפים שנה ומאז שימשה מרכז דתי ומדיני לעם ישראל בכל גלגוליו ההיסטוריים. ביטויים ומטבעות-לשון בעברית, מבהירים שירושלים הייתה תמיד מושא החלומות לעם-ישראל. מאמצע המאה ה- 19 היו היהודים העדה הגדולה בעיר ובמהלך השנים האלה, הלך הרוב היהודי וגדל. כדי להבטיח רוב בעצרת האו"ם לאימוץ התכנית להסדר מדיני בארץ-ישראל – בה הותוותה הקמת מדינה יהודית בצד מדינה ערבית – נאלצו בשלהי 1947, התנועה הציונית והיישוב היהודי בארץ-ישראל, להסכים לכינון משטר בין-לאומי מטעם האו"ם בעיר ובסביבותיה. בינאום ירושלים היווה אחד ממרכיבי ההסדר, תוך התחשבות באינטרסים הנוצריים בעיר, בעיקר הקתוליים. ערביי הארץ, הפלשתינאים ומדינות ערב, ניהלו מלחמת-חֹרמה ב"תכנית-החלוקה" ובכלל זה נגד כל ניסיון לכונן בירושלים משטר בין-לאומי[4]. בנסיבות המלחמה שפרצה בארץ-ישראל, בין היישוב היהודי והיישוב הערבי, החלה מדינת-ישראל לפעול ב- 1948, להקמת בירתה בחלקי העיר המערביים.          

ההצבעה בעצרת הכללית של האומות-המאוחדות בסוף נובמבר 1947, על חלוקת הארץ, על אף מגבלותיה, נתקבלה בשמחה ובריקודים בישובים היהודיים. הייתה זו הפעם הראשונה בעת החדשה, שבה הכיר גורם בין-לאומי, בזכותם של היהודים למדינה משלהם. המסיבות בירושלים לא ארכו וכעבור שלושה ימים, בשני בדצמבר, הגיבו הערבים והביעו את אי-שביעות רצונם, בשרפת המרכז המסחרי בשכונת ממילא. היה זה מהלך פתיחה בולט למעשי איבה רצופים וחידוש ה"מאורעות" בין הישוב הערבי בארץ לישוב היהודי. המשכם היה שביתת-מסחר שהכריז הוועד הערבי העליון, ומניעת תנועה אל ירושלים וממנה. אירועי-דמים כאלה, ולמעשה מלחמה, היו אמנם נחלת כל הישובים היהודיים ברחבי ארץ ישראל, אולם מעמדה של ירושלים, כבירת המדינה הועמד בספק.

שלוש בעיות עיקריות ניתן היה לראות בירושלים, בתחילת דצמבר 1947:

א.      ריכוז יהודי גדול  (100,000  נפש)  מבודד למעשה מהרצף ההתיישבותי היהודי בארץ ישראל.

ב.      ירושלים יושבת בתחום ההררי של הארץ ומשום כך לא כלל שטחה של העיר עורף חקלאי לייצור מזון. אספקת המזון ומצרכים אחרים, היו תלויים בחופש התנועה בכביש.

ג.       כביש יחיד, היסטורי למעשה, שמכל עבריו היה מוקף בחלקים של המדינה הערבית המיועדת, הוליך לירושלים ממערב. בחלקיו העיקריים עבר בתוואי הררי וקל לפגיעה וניתוק. גם המים בירושלים סופקו דרך צינור יחיד שהותקן לאורך הכביש. בתקופת המצור בירושלים, חולקו במשורה: המים, המזון והדלק לחימום.

אל שלוש בעיות יסוד אלו אפשר להוסיף בעיה נוספת שיצרה קושי בבניית מערכי ההגנה בעיר. בירושלים התפתח תשבץ מיוחד במינו של שכונות וישובים יהודיים לצדן של שכונות וישובים ערביים שהקו ביניהם לא תמיד היה ברור[5]. הרכב האוכלוסייה היהודית בירושלים כלל, בצד ישוב יהודי רגיל לכאורה וסטודנטים רבים שישבו בה ולמדו (והיו כוח המגן בה), גם קבוצה דתית גדולה, יוצאת "הישוב הישן", שחלק גדול ממנה ישב בתוך חומות העיר העתיקה (ובחלקו הגן שם על הרובע היהודי). קו ההגנה העירוני היה למעשה מפותל וחסר רצף. שרשרות-פיקוד ושליטה נקטעו ועול כבד הוטל על כתפי מפקדים מקומיים, ללא יכולת מעשית של כוחות נוספים לתמוך בהם[6]. מחשש ירי וצליפות אל הנוסעים בדרכים, חייבו התנועה והניידות בתוך העיר, נסיעה בשיירות ושימוש במכוניות משוריינות. בסוף 1947, היו עדיין בתוך העיר, מוקדים רבים של השלטון הבריטי ("בווינגרד", בפי הליצנים). אלו היו בניינים עבי הקירות בלב ירושלים המערבית וגדולים למראה, שבהם ישבו המפקדות ומוסדות הממשלה. הנציב הבריטי (ומשפחתו) התגורר בדרומה של העיר במבנה מבודד וגן סביבו שנקרא "ארמון-הנציב". לקראת סיום המנדט הבריטי החלה "תחרות" בין שני הצדדים הנִצים, מי יקדים וישים את ידו על בנייני ה"מפתח" האלה.

לרשותו של מפקד מחוז ירושלים ("עציוני"), עמדה מפקדת חטיבה – חטיבה 6 – ולה שלושה גדודי חיל-רגלים (חי"ר), לא מלאים. שניים מהגדודים נחשבו לחיל-שדה (חי"ש) וגדוד נוסף, היה חיל המשמר (חי"ם). גדודי החי"ש התנהלו כגדודי חיל-רגלים אורגאניים, עם פיקוד היררכי ברור. גדוד החי"ם, היה מפוזר ופרוש בשכונותיה של ירושלים בפלוגות ומחלקות, לפי הצורך ולפי מגורי האנשים. החי"ש נועד מעיקרו לפעולות יזומות והתקפיות ואילו חיילי חיל-המשמר (החי"מ) הקשישים יותר, נועדו לאייש את העמדות בתוך העיר. עד מהרה התברר כי לא ניתן לקיים הפרדה מוחלטת בין המגויסים לחי"ש ולחי"מ בירושלים, מהסבה שמרבית האנשים היו מגויסים ובמקביל המשיכו לנהל את עסקיהם הפרטיים. משום-כך התבסס החי"ש בתקופה הראשונה בעיקר על הסטודנטים שלמדו באוניברסיטה העברית ועל חיילים משוחררים מימי מלחמת העולם השנייה, שעדיין לא נקלטו בעבודה קבועה[7].

רק לאחר שרפת המרכז המסחרי, ב- 2 בדצמבר 1947, התחילה ירושלים היהודית להתארגן להגנתה בצורה יסודית ומלאה יותר. מפקד המחוז היה ישראל עמיר (זבלודובסקי) והפקודות הראשונות לגיוס האזרחים יצאו בתחילת ינואר 1948 [8]. כוחות החי"ש התארגנו בשני הגדודים: גדוד "שדמי" בפיקודו של זלמן מרט וגדוד "דרומי", בפיקודו של שלום דרור (בּורג). גדוד "שדמי" קיבל את האחריות על מערב העיר ועל צפונה – על פרוזדור ירושלים (מהרטוב ועד למבואות העיר) ועל נווה-יעקב ועטרות. גדוד "דרומי" קיבל את האחריות על דרום העיר, על גוש עציון ועל אזור ים-המלח. כעבור זמן הוחלפו שמות הגדודים: "שדמי" הוחלף ל"מוריה" ו"דרומי", בפיקוד ישורון שיף, נקרא "מכמש". גם גזרות האחריות השתנו: גדוד "מוריה" בפיקוד זלמן מרט, היה אחראי על העיר ואילו "מכמש" היה אחראי על היישובים בסביבות ירושלים. סיפר זלמן מרט: "ההתנגשויות לא התפשטו במידה גדולה ואנו המשכנו בהתגבשות עצמית. בינואר הוקמו שני גדודים מלאים. הוצבתי בראש הגדוד "מוריה". המפקדה של הגדוד קבעה את משכנה בתחילה ברחוב שטראוס ואחר-כך עברנו לרחוב עזה, בדרך לקריית-שמואל. הגעתי כבר לגיוס של 600 איש. התאמצנו להשיג ככל האפשר כלי-נשק"[9].

עיקר הקרבות על ירושלים במלחמת העצמאות, התנהלו מראשית ינואר 1948 ועד ה"הפוגה הראשונה" שהוכרזה ע"י האו"ם ב- 11 ביוני 1948 [10]. ב – 14 בפברואר 1948, התמנה דוד שאלתיאל כמפקד העיר ירושלים, במקומו של ישראל עמיר, ועד אמצע יולי אותה שנה, הוא שנשא בעיקר נטל הפיקוד. ב-  23  ליולי, באמצע ה"הפוגה השנייה", החליפוֹ משה דיין. יצחק לוי (לויצה) שהיה קצין המודיעין (הש"י) וקצין המבצעים של חטיבת ירושלים, ולאחר מכן מפקד החטיבה, כתב: "בחירתו של שאלתיאל הייתה בעייתית מלכתחילה. ברור שהמציאות המיוחדת והמורכבת של ירושלים דרשה מפקד בעל שיעור-קומה. דרוש היה מנהיג תקיף וחכם שיוכל לחולל שינוי מיידי בהלוך הרוחות התבוסני שפשה בעיר. מפקד שיהיה מסוגל לקבל החלטות עצמאיות בעיר המנותקת מהגוף העיקרי של הישוב היהודי. טקטיקן מעולה, בעל כריזמה ושאר-רוח שיוכל להוביל את פקודיו בכוח אישיותו, שיגלה הבנה מספקת למצבה הפוליטי הרגיש של ירושלים ויהווה סמכות מקצועית ומוסרית לגבי הגורמים האזרחיים בעיר[11]. דויד שאלתיאל היה כל מה ששונה והפוך מכך" [12]. מאיר אביזוהר כתב עליו: "הוא לא השכיל לשתף את מפקדי המשנה בגיבוש החלטותיו ולא הצליח להחדיר בהם תחושה שהוא מכיר מקרוב את תנאי הלחימה ויודע להעריך את הקשיים המיוחדים העומדים לפניהם. הוא מיעט לצאת לשטח בשעות קרב…, אולם בכל פעולותיו לא הוטל דופי[13]. זורע אמר עליו שהיה מפקד של כבוד, גינונים והצדעות והסתדר טוב עם הבריטים: "עם שאלתיאל היה לי טוב. קיבלתי אחריות ועצמאות מבחינה טקטית ומבצעית. הוא לא התעניין בזה הרבה. הוא התעניין יותר איך אני מופיע ואם החיילים שלי מרושלים…, הוא לא היה מפקד קרבי…, הוא לא הטיל עלי בכלל משימות"[14].

במרס 1948, נחסמה הדרך לירושלים וגם צינור המים נותק. הדברים היו כבר ברורים למדי – לא עוד "מאורעות" – בארץ-ישראל פרצה מלחמה בין היישוב היהודי לערבים הפלשתינאים. הצד הערבי לא הסכים לקבל את הצעת החלוקה כפי שקבעה עצרת האו"ם בליל ה- 29 בנובמבר 1947 ופתח במעשי איבה. הדרך לירושלים עברה בכביש צר ורעוע וכל צר ומתנקש יכול היה לצלוף באין מפריע על הנוסעים בה. כל עוד שלטה בארץ ממשלת המנדט, ובכדי שלא תהיה לבריטים סיבה להחרים נשק יקר-מציאות או לאסור לוחמים, בוצעו פעולות המגן של ארגון ה"הגנה" בחשאי. הישוב היהודי חשש מהתערבות בריטית בסכסוך והכין את נשקו וכוחותיו במחתרת. מהסיבה הזו התפתחה שיטת לווי השיירות ולפיה ישבו חיילים בתוך משוריינים ובתוך משאיות האספקה בדרך לירושלים. קיצוב הוטל על המזון והמים בירושלים וגם הלוחמים נאלצו להצטמצם במזון ובתחמושת. כל תושב בעיר ירד במשקלו וברדיו ובעיתון פורסמו הוראות ועצות כיצד להכין מרקים וקציצות מחלמית מצויה (כוביזה)[15].

ב- 10  במרס 1948, כאשר מועד יציאת הבריטים מהארץ נראה קרוב ואף החלו ההכנות המעשיות לכך, יכול היה פיקוד ה"הגנה" לצאת בתכנית מבצעית חדשה, "תכנית ד'". תכליתה המוצהרת של התכנית הייתה: "השתלטות על שטחה של המדינה העברית והגנה על גבולותיה, כן גם על גושי ההתיישבות והאוכלוסייה העברית שמחוץ לגבולות, נגד אויב סדיר, סדיר למחצה וזעיר – הפועל מבסיסים אשר מחוץ לשטח המדינה או בסיסים הנמצאים בתוכה"[16]. כוונתה של הפקודה הזו, תכנית ד', הייתה גם, ואולי בעיקר, לקבוע את קווי הפעילות והתכניות של הישוב היהודי עם סיום המנדט הבריטי. מה מוטל על כף המאזניים ומה יהיו המהלכים הצפויים לאחר פינוי בנייני הממשלה והשטחים בהם החזיק השלטון. לפקודה הראשית שהופצה היו מצורפים הנספחים, שבהם הותוו תכניות-הפעולה לכל חטיבה ("התכניות האופרטיביות לחטיבות"). על חטיבת מחוז ירושלים ("עציוני"), הוטל לחסום ולבצר את הגישות לעיר מכוון רמאללה בצפון, מכוון יריחו במזרח ומחברון בדרום. כדי לייצב מערכת הגנה קבועה בעיר, הטילה תכנית ד' על החטיבה לתפוס את תחנות המשטרה בתחום המחוז: בהרטוב, באבו-גוש, בלטרון, בצפון ים-המלח ובסדום וכן לתפוס כפרים בסביבה כפי שיקבע בתכניות מפורטות.

לשם ההתבססות בירושלים, שֹמה התכנית דגש בתפיסת המרכז המסחרי ובתפיסת אזורי הביטחון שיפנו הבריטים במרכז העיר. כן הדגישה התכנית את ההשתלטות על השכונות הערביות, המבתרות את העיר המערבית ומפרידות בין השכונות היהודיות. לאבטחת עורקי התחבורה הוטל על "עציוני" להשתלט על כביש ירושלים – תל-אביב עד לטרון וכן לכבוש את גבעת-הקסטל ולהחזיק בה ובתחנות השאיבה לאורך קו המים. לביצוע התכנית נקבע התקן של החטיבה לשלושה גדודי חיל-שדה (חי"ש): גדוד אחד לפעולה בתוך העיר, השני למרחב מוצא – הרטוב – לטרון, והשלישי גדוד מוגבר שיפוצל לארבע יחידות-קרב (פלוגות עצמאיות), כדי לעמוד לרשות הישובים הפרוסים במחוז ירושלים: גוש-עציון, סדום, צפון ים-המלח ומרחב נווה-יעקב ועטרות. ה"יום-הקובע" בהתכוננות ה"הגנה" למלחמה מול הערבים, נקבע למועד פינוי הארץ על-ידי הבריטים. לפי-כך הוחלט להקים בירושלים, חודש לפני המועד (לא יאוחר מ- 10 באפריל 1948), גדוד נוסף על אלו הקיימים. שאלתיאל ביקש מהמטה-הכללי את זורע כמפקד הגדוד החדש. זה היה בשלב שבו החלה התארגנות היישוב-היהודי וה"הגנה", לשלב השני של מלחמת העצמאות. תכנית ד' שפרסם המטה הכללי, התייחסה לשלב שבו עתיד הצבא הבריטי לצאת מהארץ, והארץ תהיה "חשופה" לפלישה של צבאות ערביים סדירים[17].

כיאה לצבא עברי שנלחם בירושלים, פרסם ב- 9 במרס מפקד המחוז, דוד שאלתיאל, פקודת-יום לציון השמות החדשים של גדודי החי"ש: "מוריה" (גדוד 61), "בית-חורון" (גדוד 62) ו"מכמש" (גדוד 63). פקודת-היום נוסחה בלשון-נמלצת משהו, מתאימה לאירוע שמתרחש אחרי אלפיים שנות[18]. כאשר הגיע זורע ב- 12 במרס הטיל עליו מפקד המחוז להקים את גדוד "בית-חורון".  כעבור כחודשיים, בחמישה-עשר במאי, שוב אוחדו שני גדודים בגלל האבדות הרבות שספג בקרבות גדוד "מכמש", ובמיוחד בקרבות על גוש-עציון. בחזית ירושלים נשארו איפה, גדוד "מוריה" בפיקוד זלמן מרט וגדוד "בית-חורון" בפיקוד מאיר זורע[19].

מאיר זורע מפקד גדוד 62 – גדוד בית-חורון

ב- 11 במרס, למחרת פרסום תכנית ד', דיווח מפקד החטיבה (שאלתיאל) ל"פיקוד-העליון" על המצב בעיר ועל דרישותיו: "אני מכניס את עצמי עכשיו לעניין גיוס אנשים וציד משתמטים. ארגנתי מחדש את מרכז "המיפקד לשרות-העם" ומיניתי מפקד מוכשר לקליטת אנשים חדשים. איני יודע מה תהיינה תוצאות-פעולה זו אך אכניס לשרות בירושלים את כל האנשים אשר ביכולתי לקלוט…, אין זה צריך להשפיע כלל על משלוח אנשים מתל-אביב אלי…, צריך להיות ברור שכל איש שנשלח לירושלים מפסיק להשתייך לאיזו חטיבה אחרת ויעבור לגמרי ולזמן בלתי מוגבל לירושלים…, זרו שהיה צריך להגיע היום ולא הגיע, מוכרח להתחיל בהקמת הגדוד השלישי" [20].

באותו היום, ב- 11 במרס, פקד את ירושלים אסון נורא. היה זה הפיצוץ בחצר הסוכנות היהודית והמוסדות הלאומיים שאירע בשעות הבוקר וגרם למותם של שלושה-עשר איש ולפציעתם של עשרות. הפיצוץ גרם להרס הקומה השנייה של בנין קרן-היסוד ולנזקים ביתר חלקי הבניין. בעיר התחילו שמועות, על תכניות הערבים לפוצץ מכוניות-תופת בשכונות היהודיות, במגמה לגרום להרג, לנזק ברכוש ולפגיעה במורל. כך למשל הגיעו ידיעות, יומיים אחר-כך, על כוונה לפוצץ באותו לילה את קולנוע "ציון", את תחנת "אגד" ולהשתלט על רחוב הנסיכה "מרי" [21]. בעקבות התארגנות ה"הגנה" בירושלים ובקשתו של מפקד המחוז, הורה בתחילת מרץ 1948 ראש המפקדה הארצית (הרמ"א) ישראל גלילי, למאיר זורע (זרו), לעזוב את אגף ההדרכה (אה"ד) שהוקם שנה קודם, ולהכין את עצמו לקראת קבלת הפיקוד על גדוד בירושלים.

ב- 18 ביוני 1947 סיכם בן-גוריון את ה"סמינר" שקבע לעצמו לקראת כניסתו לתפקיד האחראי על הביטחון בהנהלת הסוכנות היהודית. הוא פרסם איגרת ובה הוראות למפקדה. באיגרת כתב בן-גוריון: "תכנית התגוננותנו צריכה להיות מכוונת לא רק לניצחון על האויב – אלא לניצחון מהיר במינימום קורבנות מצידנו. מאז ומעולם היה גורל ישראל לעמוד מעטים נגד מרובים". לצורכי הביטחון והמאבק המדיני הגדיר בן-גוריון את מבנה הצבא בשלוש רמות, הכפופות למרות עליונה אחת:

1. חיל מחץ מעולה למטרות מיוחדות – שניתן לראות מקבילה שלו בפלמ"ח;

2. חיל תנופה במתכונת צבא סדיר – שהמקבילה שלו הם גדודי חיל-השדה (החי"ש);

3. חיל-מגן טריטוריאלי לצרכי ביטחון מקומי – שהמקבילה שלו הם גדודי חיל-משמר (החי"מ).

מהאיגרת ניתן להבין, שבן-גוריון ראה בבניית "חיל התנופה", כפי שקרא לו, את הבעיה והאתגר הגדול לקראת המלחמה שבפתח. הוא הגדיר, שחיל התנופה ייבנה על כללי צבא מודרני ויקבל אימון צבאי ספציפי למשימותיו, שיהיו בעיקרן כנגד פלישה צפויה של מדינות-ערב. הבסיס לחיל הזה. יהיו יוצאי הצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה ובמיוחד יוצאי החטיבה היהודית הלוחמת. ה"דאגה העיקרית בתקופה הקרובה", הגדיר בן-גוריון, תהיה להכשיר קאדרים של מפקדים, החל במפקדי-כתות וכלה במפקדי-גדודים, בכמות מספקת[22].

בספטמבר 1947 התמנה חיים לסקוב לתפקיד בכיר באגף ההדרכה והוא הזמין את זורע להצטרף ולהיות לעוזרו הראשי. כן הזמין אליו לסקוב קצינים וסמלים אחרים ששרתו עמו בבריגאדה ובעזרתם גיבש את תכניות ההדרכה לצבא החדש[23]. העבודה ביניהם התחלקה כך: לסקוב ניהל ופיקד על קורסי-הקצינים המזורזים וזרו היה ממונה על הקורסים לאימון מפקדי הכיתות וסמלי-המחלקה. מאז קיץ 1947, התנהלו בעת ובעונה אחת, חמישה קורסים למפקדי-כתות, בכל רחבי הארץ. מאות חיילים שסיימו טירונות עברו לאימון מתקדם יותר במסגרת קורסי-המפקדים, ונועדו לקלוט לאחר-מכן ביחידות את המתגייסים החדשים.

בביטאון "מערכות" מ"ח – מ"ט ממאי 1948, פרסם זורע, את ה"אני מאמין" שלו להכשרה מזורזת של קבוצת חיילים. תחת הכותרת: "מסיכומו של מפקד עברי – אילו הוטל עלי לאמן אנשים למלחמה תוך שבועות מועטים, הייתי מתכן את תכנית האימונים שלי כך, שתכיל את דברי-היסוד הבאים", כתב כך:

"כושר גופני – האדם צריך להיות מסוגל ללכת, בציודו המלא, מרחק ניכר. לרוץ מרחקים ארוכים, לחצות מכשולים, לשאת משא נוסף על הרגיל. לשאת בתנאי שינה קשים, אוכל בצמצום, מים במשורה והעדר נוחיות. כל זאת בתנאי אקלים קשים.

פעולת-צוות ממושמעת – יש לאמן ולתרגל את האנשים לעבוד יחד עם אחרים, ולראות את עצמם כחלק של יחידה. להיות ממושמעים, כיחידים וכקבוצה , למילוי פקודות. בפעולת-צוות ממושמעת – הערובה להצלחת משימותיך.

שימוש בנשק – יש לאמן את האנשים להשתמש ביעילות בכלי-נשקם נגד מטרות שיצטרכו לפעול נגדן. לרכוש לעצמם ביטחון בכושר שימושם, ולראותם כ"שותפים" בקרב.

היגיינה – יש לאמן את האנשים לדרגה גבוהה של היגיינה אישית והיגיינה של היחידה. פירושו של דבר שיאומנו לרחוץ את עצמם בכל הזדמנות אפשרית, להתגלח למשעי, לשמור על ניקיון לבניהם. להקפיד על ניקיון מעונות-השינה שלהם, לאכול מכלי-אוכל נקיים, לעשות את צרכיהם באורח היגייני – זאת אומרת לכסות עליהם ולא להשאיר עקבות של נייר וכד'.

איתנות – כחלק מ"רוח הלחימה" שלהם, יש לאמן את האנשים להתמיד בתפקידם, ולא לחוס על עצמם – בין שתהיה זו החזקה בעמדה או ביצוע כל משימה אחרת – גם כשזו וזו כרוכות בקשיים. ניתן לאמור כי מידה זו של התמדה – ויהי מה, היא המשקפת באופן הנאמן ביותר את החומר ממנו קורץ צבא"[24].

המכתב שקיבל זורע מגלילי, הפתיע אותו ונראה היה כאילו לא במקומו. לזרו הייתה תחושה, ששוב חברי "מפלגת-ההגנה" בוחשים בעניינים[25]. המינוי החפוז הזה לפיקוד על גדוד בירושלים, נתפס כהתנכלות מכוונת ביוצאי הצבא הבריטי, שהחלו לשוב ולתפוס עמדות בצבא המתארגן. זורע ענה לגלילי שמעולם לא עבר קורס לפיקוד על גדוד ולכן הוא איננו מתאים. זרו סיפר: "(גלילי) ענה לי כך, ואין לי את המכתבים האלה…, 'אותו רגש אחריות שגילית בכך שאמרת שאתה עדיין לא יכול לפקד על גדוד – הוא שייתן לך את הכוח, את העוצמה ואת היוזמה לפקד על גדוד. כי יש כאלה שחסרים גם את זה, מה שיש לך'"[26].  גלילי לא ויתר וזרו עלה לירושלים בשיירה שהגיעה ב- 12 במרס 1948[27].

זורע הגיע לבוש מכנסים קצרים וסנדלים וחולצת חקי מוכתמת בדם של פצועה בה טיפל בדרך, בשיירה לירושלים. הוא פנה לעבר חצר המוסדות הלאומיים, אל משרדו של מפקד המחוז, דוד שאלתיאל. האזור כולו עוד היה הרוס ופגוע, אחרי מכונית התופת שהתפוצצה שם יום קודם. קבלת-הפנים לה זכה במשרדי מפקד המחוז (הממ"ז) לא הייתה מלבבת. בתחילה סירבו להכניסו ורק לאחר שהוכיח שהוא זורע, שהוזמן לממ"ז, ניאותו לאפשר לו להיכנס כך[28]. "גם הממ"ז, נפשו סלדה מהמראה שלי…, הוא הוציא בקבוק קוניאק צרפתי ושתינו, ודיברנו על הא ועל דא, רק לא תכל'ס. אמרתי לו: דוד, רגע, איפה הגדוד? הוא אומר, אין גדוד. אתה הגדוד. הייתי אמון על "אנשי פנפילוב" ושם מפקד הגדוד הוא הגדוד ואמרתי: אני יודע שאני הגדוד, אבל איפה הגדוד חונה? הוא (שוב) אומר: אין גדוד, לך תגייס לך גדוד. אז גייסתי גדוד, אימנתי אותו, אימונים של שבוע לפלוגה ונכנסתי למלחמת העצמאות"[29].

בבואו לירושלים, כאמור עדיין לא היה קיים הגדוד, אלא בשמו – "בית-חורון". זרו התחיל להקימו ולבנותו מפלוגה מנותקת במושבה הרטוב, מעבר לשער-הגיא, שאיש לא ידע עליה פרטים ומה גורלה, ומיחידים שנאספו מהרחובות בירושלים, בצורה הפשוטה והבוטה ביותר. חוליות משטרה צבאית של מחוז ירושלים עצרו ברחובות בחורים ובחורות שנראו בתחום הגילים 17 – 25 ועל-פי צוו "מרכז המפקד לשרות העם", גייסו אותם. מתחילת אפריל 1948 כלל צו הגיוס את בני ובנות הגיל עד 35, גם הנשואים שבהם (אך בלי ילדים)[30]. הצעירים הובאו למחנה הצבאי "שנלר" בירושלים ושם נבדק מצבם והם נשלחו לאמונים בפלוגות. לגדוד "בית-חורון" גם צורפו יחידות בודדות ומפוזרות במרחב העיר הנצורה, בעיקר אחרי שהתפורר גדוד "מכמש".

הדבר הראשון שעשה זורע בירושלים, היה לבקר את הפלוגה המנותקת שהועברה לאחריותו בהרטוב (ליד בית-שמש של היום). מיד לאחר הסידורים הראשונים, יצא ב- 17 או 18 במרס 1948 יחד עם מפקדה, מתי פלד, לביקור במקום. האזור היה בשליטת הכנופיות והכפרים הערביים באזור והם יצאו מירושלים בשיירה שכללה מספר משוריינים לאבטחה ומשאיות הספקה. סמוך להרטוב נתקלו במחסום אבנים על הכביש והשיירה הותקפה. באומץ רב יצא מתי פלד וסילק את האבנים וזורע התייצב על גג המשוריין ומקלע "ברן" בידיו ופגע בפורעים שהתקרבו. ב"פזעה" (אזעקה) שנהגו הערבים המקומיים, הצטרפו רבים והקרב הסתבך. שני משוריינים נשרפו ו- 11 אנשי ה"הגנה" נהרגו אולם זורע הצליח להגיע לפלוגה והקשר עמם באלחוט התחדש. כאשר חזר לירושלים ודווח למפקד המחוז על התקרית, ננזף זורע על העצמאות היתרה והיוזמה שגילה בנסיעתו להרטוב[31].

הקרב על הקסטל – קבלת הפנים

מפקדת הגדוד ישבה תחילה במחנה "שנלר" והאימונים נערכו בשכונת נווה-שאנן. אנשים נאספו כאמור מהרחוב, גויסו והועברו לאימונים ולגיבוש[32]. על הגדוד לא הוטלו משימות בשבועות הראשונים, וניתנה לו שהות להתארגן ולהתאמן[33]. זורע עצמו נכנס לעניינים לאחר כשלושה שבועות, בדרך הקשה והבהולה. כיוון שהוצב מטעם מפקד החטיבה, כמפקד המרחב המערבי שבין ירושלים והמושבה הר-טוב ולפיקודו ואחריותו סופחו היחידות שכבר נלחמו בהר-טוב ובקסטל, נדרש איפה לפקד על הקרבות שם.

הכפר הערבי אל-קסטל שכן על גבעה רמה בכביש העולה לירושלים ממערב. מיקומו הטופוגרפי משך את תשומת-לבם של צרים רבים וכובשי ירושלים לדורותיהם. השולט בקסטל, חלש למעשה על הכביש שעבר מערבה ומזרחה, באוכף שלמרגלותיו. עד לראשית אפריל 1948, עסקו ביישוב היהודי שלושה גורמים נפרדים באבטחת הדרך לירושלים: חטיבת מחוז ירושלים, המטה הכללי של ה"הגנה" והמטה הארצי של הפלמ"ח. כל אחד מהם יזם מהלך קצת שונה לטיפול בבעיות שהציבו הערבים לאורך הכביש. משהפכו התנאים לבלתי-נסבלים ומעמדה של ירושלים, כעיר הבירה של המדינה, הוטל בספק, הוחלט על מבצע ראשון, להעברת שיירה גדולה ולהסרת המצור מירושלים. עיתויו של מבצע "נחשון", נקבע בהתחשב במספר גורמים, אולם מטרתו הייתה אחת[34]. בן-גוריון כתב ביומנו ב- 31.3.1948: "בערב באו אצלי אנשי המטה לברר כמה שאלות. אמרתי שכרגע יש שאלה אחת בוערת – והיא המלחמה על התחבורה לירושלים, וכוח האדם שיגאל (ידין) מכין – 400-500 (איש) אינו מספיק. זוהי עכשיו המלחמה המכרעת"[35].

על כיבוש גבעת הקסטל והמשלטים סביבו, החליט בסוף מרס או תחילת אפריל 1948, מפקד מחוז ירושלים. הוא הטיל את ביצוע המשימה על קצין הפלמ"ח עוזי נרקיס, ששלח בליל ה- 2 באפריל, יחידת פלמ"ח מקריית-ענבים, בפיקוד אליהו סלע ("רעננה"), במטרה לכבוש את הכפר והמוצבים סביבו. מחלקת חי"ש ירושלים מגדוד "מוריה" בפיקוד יעקב סלמן, שאבטחה את פעולת הכיבוש מדרום, קיבלה את השטח מיחידת הפלמ"ח, ובעזרת פלוגה א' בפיקוד מרדכי גזית, התארגנה בו להגנה היקפית[36]. מהר מאד התברר לכוחות הערביים בסביבה, שהקסטל נכבש והם החלו לירות ולהפגיז את השטח ללא הפסקה. כיבוש הקסטל שהיה אמור להיות בשלב השני של מבצע "נחשון", הפך להיות אחד ממהלכי הפתיחה שלו, וריכז את מירב תשומת הלב של מטכ"ל ה"הגנה" ומפקדת המחוז בירושלים.

ההתיישבות היהודית על מורדות הקסטל המזרחיים – מוצא עלית ומוצא תחתית, בית ההבראה בארזה ומחצבת צובא – הייתה תקועה כעצם בגרונם של הכפרים הערביים והפרידה בין הכפרים שמדרום לכביש: קסטל, סובא ועין-כרם ובין הכפרים שמצפון לו – קאלוניה, דיר-יאסין ובית-איכסא. מרגע שהצד היהודי השתלט על הקסטל, הנקודה השלטת באזור, תפש זאת הפיקוד הערבי המקומי בהנהגת עבד'ל קאדר אל-חוסייני, כטריז וכאיום חמור שצריך לסלק. לקרב על הקסטל הוטלו כוחות ערביים רבים, רבים יותר מאשר העריכו מפקדי כוחות ה"הגנה".

בשלב הראשון, שלב המעבר משיטת לווי השיירות ותפישת משלטים טקטית לאורך הכביש, לכיבוש שטחים ואחזקתם, הייתה המחשבה להחזיק בהר, עד אשר תעבור שיירת האספקה של "נחשון"[37]. בתקופה ההיא ניתנה תשומת הלב העיקרית להגנת היישובים היהודיים למרגלות הקסטל. סיפר זורע: "היה דיון אצל שאלתיאל (בנושא ההכנות של המחוז לקראת מעבר שיירת-נחשון לירושלים) ועמדתי בתוקף שזהו כפר (הקסטל) שחולש על הדרך ובניגוד למנהגנו, היהודים, צריך לקחת את הקסטל ולהמשיך ולהחזיק בו, כי הוא חולש על הכביש למרחק רב…, אף-על-פי שהיינו בארזה והיינו במוצא, בנחלת-יצחק ובקריית-ענבים…, הקסטל הוא השולט וצריך לקחת אותו ולשבת בו…, אני זוכר שזה היה מעין חידוש, שהולכים ולא חוזרים לבסיס…, היו ספקות, איני זוכר מי הביע אותן, בדבר הבריטים – הצד השלישי. אמרתי…שלכל היותר יראו הבריטים את הקסטל כחיוני להם, ויסלקו אותנו. בכל מקרה טוב לכבוש אותו"[38].

אחרי שנכבש הקסטל העביר שאלתיאל את הפיקוד על ההר ועל כל מרחב הלחימה ממערב לירושלים, למפקד גדוד 62. זורע, שגדודו היה באימוני הקמה בשכונת נווה-שאנן בירושלים, העביר את מפקדת הגדוד אתו לארזה, והפך, במקום נחום שושני (נחשון) שנפל בקרב, כמה ימים קודם, למפקד המרחב. אל הכוח בפיקוד זורע, צירף מפקד החטיבה את כוחות החי"ש שישבו בקסטל ונלחמו עליו וכן צירף את פלוגת הגדנ"ע "יהונתן", שחייליה היו צעירים דתיים, שהגיעו לתגבר את גוש מוצא[39]. זורע הגיע למוצא עילית ב- 5 באפריל בשעות הצהרים וכבר באותו הלילה, פיקד שם על קרב ההגנה ב"משק-הילדים", מפני התקפה ערבית שבאה מהכפר קאלוניה"[40]. למחרת ביקר זורע במפקדת הפלמ"ח בקריית-ענבים (בית "פפרמן"), וביקש מטבנקין תגבורת קבועה לגוש מוצא. טבנקין אך זה הגיע בשיירה ולמד את הגזרה. זרו הסביר על השטח ואת דאגתו שבלילה יתגנבו מקומיים ויכבשו לו "פינה". הוא סיפר: "ביקשתי שכל לילה ישלח לי לפחות כיתה ת"פ (כדי) לעבור את הלילה בביטחון…, הוא שלח לי את אמנון פינסקי…, ואמר לו, לדבריו: 'יש שם איזה משוגע אחד בארזה, תבוא אליו עם החבר'ה שלך ותישנו שם. מה שהוא יגיד לך, אל תעשו'"[41].

ב- 6 באפריל, יום ג' בבוקר, ביום שזורע ביקר את הפלמ"ח בקריית-ענבים, הבקיע חלק משיירת "נחשון", הגדולה והעמוסה, את דרכו לירושלים[42]. עם השיירה הזו, הגיעו לקריית-ענבים גם פלוגות פלמ"ח של גדוד חדש, בפיקודו של יוסף טבנקין. עוזי נרקיס שכבר היה בקריית-ענבים, התמנה לסגנו[43]. תפקידיו של הגדוד הזה, שמו ומטרת העברתו לקריית-ענבים, לא היו ברורים מלכתחילה. הגדוד הוקם בדחיפות מפלוגת המטה של הפלמ"ח, מחניכי קורסי הקצינים וחיילי הפלוגות המיוחדות של הפלמ"ח. בתחילה דובר שייכנס לקרב מדרום לירושלים כדי לחלץ את הלכודים מהשיירה בנבי-דניאל ומשאלה נכנעו (בהתערבות הצבא הבריטי), נועד לגדוד תפקיד במסגרת מבצע "נחשון" (גדוד 2 בחיל נחשון)[44]. מפקדו, טבנקין, נקרא בקוד "אמון", ובחלק מהמברקים של אותה תקופה מוטלות משימות ואחריות על גדוד "אמון". לימים הפך הגדוד והיה גדוד 4 (גדוד "הפורצים") של חטיבת הפלמ"ח – "הראל".

את השעות בהן חלפה השיירה, ניצלו מחלקות החי"ש הירושלמיות בקסטל, והחליפו מקצת לוחמים. במברקים ששלח למטה הכללי המשיך וביקש שאלתיאל, תגבורת של הפלמ"ח וכוחות רעננים לקסטל. במטה הכללי נמנעו מלכפוף יחידות פלמ"ח ליחידות של המחוז, כיון שכוחות הפלמ"ח הועמדו לרשות מבצע "נחשון". במטה הכללי גם היו מודעים לכך שאנשי הפלמ"ח מסרבים לקבל את מרותם של מפקדי החי"ש בירושלים. ראש אגף המבצעים במטכ"ל, יגאל ידין, החליט ב- 7 באפריל, להעביר בשעות הערב,  את האחריות על גוש מוצא – ההר והישובים היהודיים למרגלותיו – למפקדת "נחשון"[45]. מחשבתו הייתה שהכוח החזק והמצויד יותר במרחב, הנו הכוח המקובץ שנבנה לצורך העברת השיירה. הוא גם האמין שהתיאום המקומי בין המפקדים, במקום חלופת המברקים עם שאלתיאל, חיונית להצלחת המבצע. ב- 7 באפריל שלח ידין מברק לטבנקין בקריית-ענבים: "היום משעה 2100 "אמון", מפקד גדוד 2 (חיל-נחשון), מקבל את הפיקוד מליפתא ועד שער-הגיא, כולל היישובים. כל כוחות עציוני כפופים לאמון. אמון יעביר את מפקדיו וישתלט על מוצא-קסטל. זרו יחזור לבדו לעציוני"[46]. יצחק לוי (לויצה) מעיר שפקודה ברורה זו, לא בוצעה. הפלמ"ח לא לקח אחריות על הקסטל והקורה בו, באותה העת. זורע שהגיע יומיים קודם למרחב הלחימה בקסטל עם מקצת מאנשיו, יצא בשלב ההוא משדה-הקרב וחזר לירושלים, לארגן תגבורת מתוך חיילי החי"ש בעיר. בתוך יום הוא יחזור ליישובים בגוש מוצא. זורע מספר: "קיבלתי מברק שאני ת"פ מג"ד הפורצים (גדוד "אמון"), זה עוד לא היה "הראל", אולי כבר כן. הודעתי שאני לא ת"פ של אף אחד…, הודעתי…, ליוסף (טבנקין), תשכח מזה שאני ת"פ שלך. אז הוא שכח מזה. הוא ידע שאותי קשה לרתום אבל גם הוא לא נרתם, כאשר הוא הגיש לי את הטיפה הזו (כתת התגבורת היומית) – לפעמים כן, לפעמים לא"[47].

הכוחות שנלחמו בגוש-מוצא וגבעת הקסטל, היו שתי מחלקות מותשות של חי"ש ירושלמי (כ- 85 לוחמים בסך הכל). מחלקה אחת ישבה ביישובים ארזה ומוצא ומחלקה שנייה במשלטים על ההר[48]. אל ה"מעורב הירושלמי" הזה הצטרפה כתת פלמ"ח, שהתחלפה לסירוגין על ההר. המשיך זורע בעדותו: "הייתי 12 יום בקרב הקסטל. ביום שהקסטל נפל, הייתי צריך לנסוע לירושלים. היו לי שתי פלוגות לבקר שם והייתי צריך להיפגש עם שאלתיאל (על עניין המברק של ידין). אמרו לי שארזה נעזבה גם-כן. עמוס חורב היה שם והקים מחלקה מהאנשים שלו. אני עם כמה חבר'ה שלי עלינו לארזה בלילה. מצאנו אותה ריקה. שני הצדדים ירדו מהקסטל (אמנם) אבל קרב ההגנה שלנו בגזרה, היה היעד שעליו נלחמנו. את זה צריך היה לשמור מכל משמר. מפקד הפלוגה מגדוד "מכמש" (פלוגת "יהונתן") לא השביע את רצונו וזורע מינה במקומו את יהודה פרגו (שאחרי שנים היה ניצב במשטרת ישראל). "אמרתי לו", סיפר זורע, "שלא מפנים כלום. נשארים ומגנים. כל יום הייתי מעלה לקסטל תחמושת והגדוד הרביעי ישב בקריית-ענבים. עשה את הקרב על היעד המרכזי שלו בגזרה וחזר לקריית-ענבים. לא רצה להיות מרותק, ונתנו לי להדוף את כל ההתקפות ואלה היו התקפות של מאות אנשים. מזל שהייתה לידי מרגמה 81 מ"מ ובכל פעם שבמחצבה או בנקודת ריכוז אחרת נאספו ערבים לקראת הסתערות, יריתי פנימה כמה פגזים וזה הספיק לפזרם. באחת ההתקפה על מוצא עילית, המקום כמעט נכבש, אלמלא משה ברימר ויגאל ארנון שנלחמו שם באומץ רב עם רימוני-יד"[49].

דומה שרק מעטים הבינו ושלטו ב"תמונת-כוחותינו", כפי שמצטיירת (בקושי) בניתוח ההיסטורי. באותה העת, עוד ישבו הבריטים בארץ ומערכות התקשורת היו דלות ומוגבלות בשימוש. העייפות הרבה, החלפת המפקדים, התגבורות המתחלפות מדי לילה והחלפת פלוגות הפלמ"ח בעיצומו של הקרב, יצרו מצב בלתי-ברור לחלוטין. הוסיפה לכך כמובן, גם המתיחות הגוברת וחוסר האמון בין הפלמ"ח בירושלים ומפקדת "עציוני"[50]. רק מקרה או מזל היה, שאצל הערבים, הפיגור בתחום הזה ומאבקי-הכוח והבלבול, היו רבים יותר.

גם בליל ה- 7 באפריל לא שקט ההר, אלא בשעות שלפנות בוקר. אל אחד המוצבים בו שהו כוחות של גדוד "מוריה", עייפים מימים ללא שינה ותשושים מרעב, מקור חודר-עצמות ומגשם טורדני, התקרבה חוליה לא מזוהה. לאחר דין ודברים קצר נפתחה האש ואחד מהחוליה, נפגע ונפל. השניים האחרים נמלטו בחסות החשכה והמדרון. בשעות הראשונות לא זוהה הנפגע אולם ממקורות המודיעין ברור היה שזהו מפקד בכיר בשורות הערבים הלוחמים. בבוקר עלה סמג"ד הפלמ"ח עוזי נרקיס עם משוריין אל ההר להביא אספקה ותחמושת ופגש את מרדכי וינשטיין (גזית) ויעקב סלמן שפקדו שם על קרב ההגנה. נרקיס לקח עמו את תעודותיו של ההרוג לצורך זיהוי וחזר לקריית-ענבים[51]. מיד לאחר שעזב, נפתחה שוב האש בעצמה רבה והתחדש הקרב. ההרוג זוהה כמפקדם של הכוחות הפלשתינים במרחב, עבד'ל קאד'ר אל-חוסייני. כוחות ערביים שמנו כאלפיים לוחמים החלו להתקדם ולהסתער מדרום וממזרח. לפי עדותו של ראש הש"י בירושלים, יצחק נבון, מותו בקרב של אל-חוסייני, דרבן אלפי כפריים (שמועה עברה ביניהם שנפל בשבי) לשוב ולהסתער על הקסטל. כמה עשרות המגנים במקום, היו עייפים ומותשים והתייחסו באפטיה מוחלטת לאיום שהתפתח מחדש וביתר שאת[52]. ההתקפה הקשה והסוערת החלה לפני-הצהרים. גזית פנה ל"אמון" וביקש תגבורת מיידית. ההתקפות על הקסטל נמשכו ללא הרף ורבים נהרגו או נפצעו.  מחלקת פלמ"ח בפיקוד נחום אריאלי יצאה בצהרים מקריית-ענבים כתגבורת אל הקסטל, אולם הגיעה רק אחרי כשלוש שעות וחצי[53]. זה היה מאוחר מדי.  הערבים כבר התקרבו מאד ואף שלטו בפסגה ולא הותירו ברירה למגנים, אלא לנטוש בבהילות את עמדותיהם בקסטל ולסגת, כל קבוצה בנפרד ולכוונים שונים. סגנו של מפקד מחלקת הפלמ"ח, שמעון אלפסי העביר בקול חזק את פקודתו של נחום אריאלי והכריז בתחילת הנסיגה, את ההכרזה שהפכה בפלמ"ח לסמל ונזכרה עוד פעמים רבות: "החיילים ייסוגו, המפקדים יחפו"[54]. 40 לוחמים מהחי"ש ומהפלמ"ח, נפלו ביום ההוא בקסטל ועוד קרוב למספר הזה נפצעו ויצאו ממעגל הלחימה. ב- 8 באפריל אחר-הצהרים, לאחר קרבות קשים, נעזב הקסטל. הישובים היהודיים הסמוכים אליו עמדו אף הם בסכנת פינוי כללי. כדי לסייע בידם להחזיק מעמד, יצאו לשם מירושלים באותן שעות, זורע ועמו עמוס חורב ומקצת אנשיהם עמם[55], ואתם שריוניות אחדות ושני תותחי 2 פאונדר (קליבר 65 מ"מ) – שני התותחים הניידים, אשר עמדו לרשות חטיבת "עציוני" באותה העת[56].

לאחר שהכוחות הערביים השלימו את כבוש ההר וגילו בו את גופת מפקדם, הם נערכו למסדר ניצחון שלאחריו יצאו, רובם ככולם, ללוויה ההמונית שנערכה לאל-חוסייני סמוך לחומות העיר העתיקה בירושלים. הקסטל שניטש על-ידי כוחות הפלמ"ח והחי"ש ב- 8 באפריל אחר-הצהרים, ניטש למעשה גם על-ידי הערבים, כמה שעות לאחר מכן. ערב ירידת השיירה חזרה לשפלה, חזרו כוחות הפלמ"ח מהגדוד הרביעי, עייפים ומותשים אחרי לילות ללא שינה, והצליחו עוד באותו הלילה, לתופסו מחדש. הפעם הוחלט להרוס את בתי הכפר ולבנות בו מערך ביצורים חזק[57]. ב- 9 באפריל, יום תפיסת הקסטל מחדש וירידת השיירה חזרה לשפלה, עוד לפני שתם המבצע להעברת שיירת-נחשון, נפתח מעגל דמים נוסף בירושלים. הכפר דיר-יאסין, הגובל עם ירושלים במערבה, הותקף על-ידי כוחות האצ"ל והלח"י בירושלים ונכבש ואזרחים ערביים רבים נפגעו בו. בליל העשירי באפריל נכבש הכפר קאלוניה שישב סמוך מאד לכביש ולגוש-מוצא, על-ידי הפלמ"ח ובתיו נהרסו. כעבור עוד כמה ימים, ב- 13 באפריל, הותקפה על-ידי הערבים שיירה, שעשתה דרכה מהעיר לבית-החולים "הדסה" על הר הצופים ובה רופאים וסגל רפואי, ומרבית נוסעיה נהרגו.

בעיצומם של הקרבות על הקסטל, הגיע ברגל אל זרו יום אחד, יהודי עם זקן והציג את עצמו: "שלמה גורן. רב מירושלים. שמעתי שהמטבח שלך הוטרף (הפך טרפה). אלה פלוגה דתית והחבר'ה מתלוננים. הם אוכלים רק ירקות כי בישלתם טרפה בסירים". הרב גורן המשיך לשפוך אש וגופרית על חיילי הגדוד. זורע לא נשאר אדיש. "ראה" הוא אמר לרב, "לא אכחיש כי לפי ההלכה שלכם, זה אכן טַרֶף אבל לא ברור לי למה בשר-עוף (יונים שנתפסו בחצר) זה טרף. בשום מקום לא כתוב (כדבר הזה) ואפילו מסופר שאברהם אבינו האכיל את המלאכים (שבאו לבקרו) בגדי או שֹה, שהוא בישל בחמאה. איני מבין את ההלכה הזו, אבל אם זה טרף, תדאג להכשירו". ענה הרב גורן: "אני צריך עוזרים ואני צריך כלים מירושלים". ו"איך באת הנה"? שאל זורע. "באתי מהשביל הרומאי, שבא מבית-וגן ויורד למוצא תחתית". "אם זה כל-כך חשוב לך", אמר זורע, "אז תביא כל מה שאתה צריך, באותה הדרך – אני לא אביא לך". הרב פנה והלך ובלילה השני שב עם כל הכלים והעוזרים והכשיר את המטבח. זורע סיפר את הסיפור והוסיף: "מאז אני זוכר אותו לטובה"[58].

מבצע "נחשון" תם ב- 16 באפריל. הכוחות שרוכזו במסגרתו שבו ליחידותיהם המקוריות ולגזרות בהם ישבו ערב המבצע. שתי שיירות אספקה הועברו לירושלים, נכבשו הכפרים אל-קסטל, קאלוניה, סריס, דיר מוחזין וחולדה הערבית, שישבו לאורכו של הכביש,  אולם הדרך בכללותה לא נפתחה[59]. שיטת ה"לווי הצמוד" ותפיסת משלטים טקטיים, לצורך מעבר השיירה, נכשלה. רק השיטה ולפיה נכבשו כפרים אשר שימשו בסיסי יציאה והתקפה על השיירות, הריסת הבתים שבהם והקמת משלטים של כוחותינו, הוכיחה לאורך זמן מסוים, את יעילותה. כיבוש הכפרים הערביים שבר את כוחה של המתקפה הערבית ושיתק את פעולתה למספר ימים. אמנם רק הפוגה קצרה נוצרה ברצף הקרבות, אבל ההפוגה הזו אפשרה ליישוב היהודי, עם התקרבות מועד יציאת הבריטים מהארץ, לארגן את עצמו טוב יותר. ההפוגה הקצרה הזו אפשרה גם להזרים אספקה לירושלים ונשק ותחמושת לתגבור חטיבות החי"ש והפלמ"ח. כדי להמשיך את ההשתלטות על כביש ירושלים לכל ארכו, החליט המטה הכללי על מבצע נוסף, לקראת העברת שיירת "הראל". כוחות חדשים החליפו חלק מכוחות "נחשון". לגדוד "הפורצים" הצטרפו עתה גדוד "שער-הגיא"[60] וגדוד 54 מ"גבעתי", שנועד להיות עתודה בקרבות.

כדי להבטיח את עדיפות הכוח הדרושה להכרעה בקרבות היזומים, לא נאחזו פלוגות הפלמ"ח בכפרים הכבושים ולא רותקו להגנתם כמשלטים, אלא רוכזו באזור קריית-ענבים לאגרוף גדודי, הפנוי למתקפה. הקסטל בלבד, משום מיקומו הבולט והחשוב, הוחזק דרך קבע על-ידי מחלקת פלמ"ח מתוגברת. בכל המקומות האחרים סביב שער-הגיא והכביש לירושלים, היה הפלמ"ח הכוח המסתער והכובש ולאחר ההשתלטות, הייתה מועברת האחריות בשטח לגדוד "בית-חורון", שהחזיק שם משלט.

מחלקות של גדוד "בית-חורון" נשארו לשבת בבית ההבראה בארזה, במוצא עילית ומוצא תחתית[61]. בעת שהגדוד הרביעי, כבר חטיבה למעשה, עשתה את מבצע "הראל", נבנה גדוד "בית-חורון". זורע המשיך בהקמת הגדוד, עד שהיו שלוש פלוגות לוחמים ופלוגה מסייעת (מקלעים בינוניים ומרגמות) שהשביעה את רצונו, בפיקוד דוד שוהם. כאשר נתפסה משטרת אבו-גוש, העביר לשם את מפקדת הגדוד[62]. זורע תיאר לאורי מילשטיין: "הגענו לשדאות פרט, עברנו לכתה ולמחלקה ואז מיניתי מפקדי-פלוגות. מפקד פלוגה א' היה שמואל מטות, מ"פ ב' היה מאיר חפץ. הוא היה בחור יוצא מן הכלל, שנהרג בקרב על ארמון-הנציב. אחריו פיקד על הפלוגה צבי צלנר – קצין יקה שהיה בקומנדו הבריטי, מחוסר פחד לחלוטין. הוא מת כסגן-אלוף בצה"ל. פלוגה ג' היה מישקה רבינוביץ, הוא הדף את המשוריינים (של הלגיון) בתוך העיר (בקרבות על בתי מנדלבאום)…, מפקדי-מחלקות בגדוד היו עמי רוז'נסקי שנהרג בקרב על הרדאר (ליד מעלה החמישה), יהודה תאג'ר אשר היה על הגרדום בעיראק וניצל, מנחם מרגליות שהיה סוחר ירושלמי מצליח, אריה אורי (לימים ממעגן-מיכאל). אריה ברקוביץ' היה מפקד מחלקת הרכב"[63], והיו אחרים. בועז שכביץ היה שליש הגדוד מהקמתו וקציני המודיעין התחלפו (יצחק לוין, נקדימון רוגל ואחרים). גם אברהם עוזיאלי שהיה סמל בבריגאדה ופיקד על מחלקה בקסטל ומיכאל (מיקי) האפט מהפלמ"ח (פלוגה ו' והפל"ים וגם גדוד "מכמש" אחר-כך) הוצבו כקצינים לגדוד החדש. האפט סיפר: "זרו בא עם ההילה מהבריגאדה. לא הכיר את ירושלים ולא הכיר את האנשים. קצין המבצעים של החטיבה הירושלמית היה ציון (הג'ינג'י) קליימן והוא המליץ לזרו לקחת אותי בהקמת הגדוד. נפגשתי עם זרו. עוד אין גדוד. עשינו הכרה וקבענו קווים ראשונים. שהייתי בדלת, אמר לי: 'אל תשכח להתגלח'. זה לא מצא חן בעיני – הולכים להקים גדוד, זה מה שיש לך להגיד?". האפט נשאר בגדוד ועבר לפקד על הישובים ארזה ומוצא ואף מילא את תפקידו בימים הקשים של הקרב על הקסטל. הוא המשיך בסיפור על היום שהקסטל נפל: " המצב היה קשה מאד בקסטל. התקשרתי ליוספל'ה (טבנקין) בקריית-ענבים והתחננתי שישלח עזרה או תחמושת. היה ברן אחד וכמה מחסניות בלבד. כמו בכל המלחמות, כל-אחד דואג לעצמו – והוא לא שלח אף אחד. גם מירושלים לא שלחו…, לפני כן עוד אמרתי למרדכי גזית שאם תהיה התקפה מהמדרון החשוף, ינסה להגיע אלי לארזה. זה מה שהם עשו. הפלוגה מהפלמ"ח פנו לצד השני ונקצרו למוות על-ידי הכנופיות…, סיפרתי לאורי מילשטיין מה שאני מספר לך – הם, הקבוצה של טבנקין, הפיצו נגדנו את הסיפורים. לדעתי הם נכשלו בגלל מה שהם עשו או לא עשו"[64].

אלה היו ימי האופוריה שאחרי מבצע "נחשון" וראשית המהפך במלחמה. הפסגות לאורך הכביש לירושלים נעזבו על ידי הפלמ"ח וזורע שב ותפס אותן ובנה עליהן משלטים, בהם שיבץ את חייליו. ממשלט 2, שהיה ב"רכס התותחים", מצפון לכביש וסמוך לשער-הגיא, דרך המשלטים 4, 6, 7, 8, 9 ו- 10, כולם מצפון לכביש (סביב נווה אילן ומעלה החמישה – ב"הר-הרוח") מאמצע מאי 1948 החזיק הגדוד גם במשלט ה"רדאר"[65]. הפלמ"ח המשיך במבצעיו וכבש את סובא ואת קאלוניה לקראת שיירת "הראל" והגדוד הקים שם משלטים והחזיק בהם. כל מה שהפלמ"ח כבש בימים הקשים שבין תחילת אפריל ועד סוף יוני 1948, את כל ה"פרוזדור" למעשה, גדוד "בית-חורון" בפיקודו של זורע, גדוד החי"ש שהגן על ירושלים, החזיק. הגדוד החזיק משלטים רבים מדרום לכביש: משלט 16 ליד סריס למעלה וליד המשאבות למטה, ב"מסרק" בבית-מחסיר (בית-מאיר של היום), במוצא ובבית-ההבראה בארזה ובמשלטים אחרים שמדרום לכביש.

זורע מעולם לא התגאה בזה ולא נתן לכך פרסום אך לימים התלונן, שהעובדה הזו לא נזכרת באף מקום[66]. זרו אמר שהוא היה לוחם למען מדינת-ישראל ולא חשב על ההיסטוריה. דוד שוהם מפקד הפלוגה המסייעת בגדוד, הסביר:  "אם היית מתבונן בקבוצת חיילים משוחחת, יכולת לראות מיד שהם מהגדוד של זרו. זרו השרה שקט סביבו ורגיעה…, לכל מבצע הכי קטן, הייתה יוצאת פקודת-מבצע גדודית, שגובשה בדיון מפקדים. בלי חכמות…, אחרי שגמר להכין את הפעולה , נשכב זורע לישון וביקש שיעירוהו בזמן. במועד הדרוש, כמו עם שעון ביולוגי, היה מתעורר לבסוף לבד, כולו דרוך לפעולה"[67]. גם בפעולות קשות במיוחד, ואפילו בפעולות שנכשלו, ליקק הגדוד את פצעיו, תחקר והפיק לקחים, אבל לא שר להם (לקרבות הקשים ולכישלונות) שירי תהילה. האנשים בלעו את כישלונם, פנימה לתוך עצמם, וידעו להעריך את מפקד הגדוד שהוליך אותם בדרך הקרבות הזו.

הגדוד היה פרוש במשלטים לאורך הכביש, משני צדדיו, משער הגיא (באב אל-וואד) ועד מוצא. המשלטים היו תחת הפגזות וירי בלתי פוסקים והיו פצועים והרוגים, אולם נשמרה בהם שגרת-החיים. כל יום או יומיים הביאו אוכל טרי, אספקה ותחמושת וכדרך שגרה היה מגיע מדי מספר ימים, זורע לביקור. פרט לדיוני-מטה הגדוד ודיונים אצל מפקד המחוז (תכניות מבצעיות), היה לוח-הזמנים של זורע בידיו. בשלב הזה עזב מיקי האפט את הגדוד. הדרך שבה זורע פיקד על הגדוד לא נראתה לו. הוא חזר לפלמ"ח. הנוקשות הצבאית הבריטית של זורע, לא התאימה לו. זרו לא קיבל ביקורת ולא חילוקי דעות ולהאפט היה קשה לחיות עם זה. הוא ציפה שיהיו רבים, לפחות אחדים, שיחשבו כמוהו. האפט הגיע בסוף המלחמה כמפקד פלוגה, לקורס הקצינים בדוֹרה ושוב עבד עם זרו. ההפתעה ציפתה לו, לדבריו, כאשר הגיעו לביקור בירושלים וסרו למפקדת גדוד "בית-חורון". הוא מספר: "יום אחד נסענו לירושלים. נסענו לבקר את גדוד 62, בפיקוד אלכס שפיר. באנו לישיבת מפקדת הגדוד – אותו סגל מפקדים שהיה גם של זרו. נכנסנו וכל הסגל קמו כאיש אחד, ונעמד דום לכבודו. כלומר הייתה אליו גם הערצה (וזה די הפתיע אותי). הכרתי אותו בתהליך שהתחיל כמפקד מחלקה בבריגאדה והפילו עליו גדוד, מבלי שהכיר איש. האחרים, כל אחד לקח את האנשים שהיו אתו כל הדרך"[68].

מבצע "יבוסי"

"לאחר כיבוש הקסטל בשנית וההתבצרות בו", כותב מפקד גדוד "הפורצים", יוסף טבנקין, על עצמו: "זכה מפקד גדוד 'הפורצים' באישור, ליזום ולערוך מתקפה על הכפרים הערביים ששימשו בסיסי יציאה למתקפה הערבית, בדרך לירושלים"[69]. מטרת האישור הייתה להרחיב ולהשלים את קטעי המעבר של הכביש, הפנויים מאוכלוסייה ערבית עוינת. העדיפות וסדר הקדימות להתקפת פלוגות הפלמ"ח, נקבעו לכיבוש הכפרים החולשים במישרין על הכביש והריסתם. הגדוד פעל בהנחה שהוא פועל עצמאית, וללא תמיכה של כוחות מסייעים[70]. לקראת מבצע "הראל", שינה הפלמ"ח בירושלים את סדר כוחותיו וארגנם מחדש. ב- 19 באפריל 1948, (אחרי מבצע "נחשון" ובעת העברת שיירת "הראל"), עברו גדודי הפלמ"ח בכל הארץ שינוי ארגוני שכתוצאה ממנו הוקמו החטיבות. מגדודים מפוזרים בארץ צמחו חטיבות הפלמ"ח המרחביות: "יפתח" בגליל, "הנגב" בדרום וחטיבת "הראל" בירושלים.

לאחר שהסתיים מבצע "הראל", התארגן הפלמ"ח למבצע על-חטיבתי ראשון, לשחרור ירושלים. מבצע "יבוסי" בפיקוד יצחק שדה, נועד להכין את העיר וסביבתה לקראת יציאת הבריטים מהארץ. כפי שתוכנן, היה עתיד להיות כיבוש נבי-סמואיל על-ידי הגדוד הרביעי של הפלמ"ח, בעל חשיבות אופרטיבית רבה. אילו הצליח הייתה נראית המלחמה בירושלים אחרת ותוצאותיה היו מקרינות על כל המלחמה בארץ-ישראל. השליטה על רכס נבי-סמואיל הייתה מאפשרת את החיבור לנווה-יעקב ,לעטרות ולהר הצופים. האחיזה בצמתי-הדרכים היורדות מירושלים ליריחו, עוד לפני פלישת הלגיון לארץ, הייתה פותחת אופציות נרחבות מהבחינה הצבאית. לאורך ההיסטוריה, התבססה הגנתה של ירושלים על שורת הערים הבצורות שנבנו במבואות הרי יהודה ממערב (דביר, לכיש, מרשה, ועוד) ועל הרכסים המוליכים לעיר. הצלבנים למשל עלו לירושלים במאה ה- 11, דרך לטרון ונבי-סמואיל [71], כך גם אלנבי במלחמת העולם הראשונה [72].

יצחק רבין כתב על התקופה הזו: "הצלחת מבצע "נחשון" גרמה לתחושת סיפוק צודקת. אמנם הרווחה לא הייתה אלא זמנית ובסך-הכל הצלחנו להעביר שלש שיירות בלי הטרדה, אולם שאבנו עידוד מן היכולת להפעיל כוחות גדולים. המשך המשימה הוטל על הפלמ"ח ולשם כך הוקם כוח "הראל" (חטיבה) שמנה את הגדודים הרביעי והחמישי. קיבלתי את הפיקוד על כוח זה עם הקמתו ב- 15 באפריל. התכוונתי לממש את התפיסה, שהונחה ביסוד מבצע "נחשון", (והיא) חיסול פעילותם של הבסיסים הערביים, לאורך הדרך בין תל-אביב לירושלים… ב- 19 באפריל קיבלתי פקודה חדשה: לרכז בירושלים את החטיבה כולה…, ההנחה הייתה שהבריטים יפנו את האזורים שהחזיקו במרכז ירושלים. על חטיבת "הראל" הוטל לכבוש אותם בשלב ראשון, ואחר-כך להשלים את כיבוש ירושלים הערבית"[73]. את הלחץ להעלות את חטיבת "הראל" לירושלים ולרכזה שם, מוקדם ממה שהתכוון הפיקוד העליון, אפשר לייחס למברקים ששלח מפקד מחוז ירושלים. מטה המחוז תבע שוב ושוב "תגבורת בכוח אדם מאומן ומצויד אשר יאפשר את הגמישות האופרטיבית הדרושה לשם השתלטות על העיר כולה"[74]. נדמה שרצף המברקים ששלח שאלתיאל למטכ"ל בין ה- 15 ל- 19 באפריל (1948) זירז ללא הצדקה בשלב ההוא, את בוא הפלמ"ח לירושלים. מה שכמעט ברור הוא שהשמועות על פינוי קרוב של הבריטים את ירושלים, לא היו מבוססות מספיק.

ההנחה של מתכנני מבצע "יבוסי", הייתה שהמפתח לשליטה על ירושלים הוא כיבוש השטחים שמצפון לה: רכס אוגוסטה-ויקטוריה, א – טור, הר הצופים, שיח' ג'ראח ושועפת. כיבוש אזור נבי-סמואל ובית איקסא נועד לאפשר קשר עם עטרות ונווה יעקֹב, שהחזיקו עדיין מעמד באותה העת. ב- 19 באפריל דרשו אנשי נווה יעקֹב לפנות את הנשים והילדים מהישוב ואם אין כוח של ה"הגנה" להתערבות ותגבורת, לפנות את הישוב כולו. היה ברור שפינוי נווה יעקֹב יביא גם את פינוי עטרות הסמוכה. תשובת מפקד המחוז ליישוב הייתה: "אין אפשרות לחשוב ברגע זה על פינוי. הפיקוד העליון מכין פעולה בקנה מידה גדול בסביבתכם, יש להחזיק מעמד בכל מחיר"[75].

לקראת מבצע "יבוסי" החל המטה הכללי והפלמ"ח לרכז את הכוחות. כתבה הפקידה של פלוגה א' בגדוד הרביעי, זיוה גולן: "יצאנו בשיירה ענקית. לא הייתה הרגשה של פחד. הגענו ל"בית-פפרמן", ופתאום הרגשנו כולנו שאנחנו בעולם אחר. היה איתנו בני מרשק ועוד באותו ערב הוא נשא נאום על ירושלים, על מה שיקרה אם תהיה במצור וברעב, על מקומה במפת המדינה, על מקומה בחלום ובתקוות העם היהודי, והעיקר – על התפקיד הישיר שלנו על אם-הדרך אליה. מה הרגשנו? הרבה דברים, אבל מה שזכור לי חזק – הרגשנו שצריך להתארגן ולבד. מבלי שמישהו אמר לנו תפסנו שצריך לאלתר, להתאים עצמנו למצבים קשים ומשתנים, לדברים שלא למדנו בשום קורס ואיש לא הכין אותנו לקראתם. היינו ילדות וילדים, חבורה שסיימה עכשיו את בית הספר. אני חושבת שהמבוגר בינינו היה יוספל'ה טבנקין – בן  24; להוציא את בני מרשק שהיה אז בן  40. הפלוגה שלי, כפי שסיפרתי, הייתה פלוגה ז', של פוזה (חיים פוזננסקי). לפני שעלינו, עוד בתל-אביב, קבעו לי תפקיד. מינו אותי למזכירה פלוגתית. עלי לומר שאין כל דמיון בין התפקיד של מזכירה (פקידה), לבין התפקידים שמילאנו אחר-כך. החיים הביאו דברים שונים כל כך שצריך היה לעמוד בהם… והכל כבר ביום הראשון… כן, ביום שבאנו, כשעלינו מהשפלה, כבר בלילה הראשון, יצאו הבנים לקרב, ומאז הם לחמו כל לילה… [76].

הרקע והמטרות  למבצע  "יבוסי"

השם "יבוסי" ניתן למבצע שנערך בליל ה- 22 באפריל 1948, לקראת חג הפסח תש"ח. המבצעים "נחשון" ו"הראל", פתחו את השער למעבר השיירות, וכעת נועד "יבוסי", שבא בעקבותיהם, לשחרר את ירושלים כולה מטבעת המצור שנכפתה עליה. הפלמ"ח אִרגן את שורותיו לקראת הקרב ותִגבר את יחידותיו מתוך הגיוס החדש. מאז שיירת "נחשון" השתנה כל אופי הלחימה – לא עוד ישיבה במשורייני הסנדוויץ' – אלא כיבוש נקודות שולטות ותפיסת השטח באופן קבוע. סייע לכך כיבוש הקסטל, קאלוניה, וסריס, ופשיטות העונשין שנעשו בבידו ובית סוריק. בית-איקסא ונבי-סמואיל היו על הכוונת.

הצבא הסדיר התחיל לקרום עור וגידים ואל מפקדי הכוחות יצאו אפילו פקודות מסודרות. מבצע "יבוסי" היה שלישי בשורת המבצעים היזומים-גדולים בירושלים, ונערך בתקופה שהבריטים עדיין לא פינו את הארץ. אמנם כבר התחילו לזוז ממקומות שונים ונערכו, מנהלית ומנטאלית לסיום המנדט, אך עדיין היו כאן. כמפקד המבצע המשותף, שהיה איגוד כוחות של הפלמ"ח בפרוזדור ירושלים ושל חטיבת "עציוני", נקבע יצחק שדה. שאלתיאל לא קיבל את המינוי הזה וראה בכך הבעת אי-אמון בו, כמפקד ירושלים. העובדה שהמברק על מבצע  "יבוסי" לא נשלח אליו והוא קיבל אותו בעקיפין, פגעה בכבודו והזיקה. הוא כתב על כך בספרו: "הפיקוד העליון החליט, ללא תיאום עם מפקד המחוז, להעביר לירושלים כוח של חטיבת "הראל" ולהעמיד את כל הכוח שיגיע למחוז, תחת פיקודו של מפקד 'הראל' ". למחרת היום, ב- 19.4.48, קיבל שאלתיאל העתק ממברק שנשלח אל קצין האג"ם שלו – שלום (פריץ) עשת, שהתמנה לראש המטה של יצחק שדה, והדבר עורר עוד את עלבונו:

" אל: פריץ עשת, הנדון: מינוי.

הפעולה לטיהור ירושלים כינויה "יבוסי". כמפקד הפעולה נתמנה "יורם" (יצחק שדה). הנך מתמנה לראש המטה שלו. מנהל האג"ם, ידין" [77].

ב- 20 באפריל 1948, יצאה לדרך השיירה הגדולה מתל-אביב לירושלים ובראשה נסעו ראש הסוכנות והממונה על תיק הביטחון, דוד בן גוריון ויצחק שדה, המפקד המיועד למבצע "יבוסי". ראש השיירה כבר הגיע לירושלים, כאשר המשכה הסתבך בקרב קשה לאורך הכביש העולה, מתחת דיר-איוב, לפני שער-הגיא. בן-גוריון בא לירושלים לחגוג את הפסח, וזימן ישיבת מטה של מפקדי הפלמ"ח וה"הגנה", לדיון במצב ודיון על תכניות הפעולה.

את סיפור השיירה הזו מתאר בספרו, יצחק רבין: "אוֹלִי (שמואל גבעון) דיווח לי על ההתרחשויות. לא יכולתי לרכז כוח גדול. הגדוד החמישי היה מפוזר בין המשאיות, משמש מטרה נוחה לצלפים…, החלטתי לצאת לקריית ענבים ולהורות לגדוד הרביעי, שהגיע לשם לאחר שפעל בלילה נגד הכפרים בידו וסוריק, שיפעל ככוח מרוכז לחילוץ השיירה ואנשיה…, מספר ההרוגים היה למעלה מעשרים מלבד פצועים רבים. איבדנו 20 מכוניות…"[78]. הקרב היה כל אותו היום ורק לעת ערב שכך. פחות מארבעים ושמונה שעות לאחר מכן, יצאו הגדודים הרביעי והחמישי למבצע "יבוסי".

לבוקר יום ששי, ה- 23 באפריל, נקבע דיון בפורום קבוצת-פקודות של מפקד חטיבת "עציוני". זורע תכנן להצטרף לפשיטה של הגדוד הרביעי על נבי-סמואיל והאמין שעד השעה 10 בבוקר, יספיק לחזור. הוא חיכה כבר כמה שבועות להזדמנות הזו, להצטרף לפעילות הלילה של הפלמ"ח. פלוגה מהגדוד החמישי, בפיקודו של יששכר (ישכה) שדמי, יצאה מסנהדריה בצפון ירושלים וכבשה את שועפט. הגדוד הרביעי יצא לכבוש את בית איקסא ונבי-סמואל וזורע הצטרף איפה כאורח, לפשיטה הזו. אפילו את נשקו האישי לא הספיק לקחת עמו, ומהפלמ"ח חשש לבקש[79].

הקרב בנבי-סמואיל[80] – ליל ה- 22 – 23  באפריל 1948

כמו בקרבות האחרים אותה תקופה, התדריך לכיבוש הכפרים בית-איכסא ונבי-סמואיל, ניתן בצוהרי היום על-ידי מפקד הגדוד הרביעי, יוסף טבנקין. לאחר-מכן ניהלו מפקדי-הפלוגות תדריכים מפורטים לאנשיהם. הפקודות נמסרו, חלקן על-פה וחלקן בכתב-יד של הפקידות הפלוגתיות, ולמי שהספיק להכין, היו גם שולחנות-חול בתדריכים הפלוגתיים[81]. בהעדר מודיעין עדכני לקרב ובהעדר נשק מסייע, בחר הפלמ"ח שיטת לחימה של פשיטת-לילה, שעיקריה היו: לימוד ציר על-ידי הסיירים, תנועה שקטה לפי כללים שהשטח מכתיב וכאשר נתקלים באויב – מסתערים[82]. זה חייב תנועת הכוח במבנה צפוף, כפי שמתאים ללילה. תנועה והסתערות במבנה כזה ביום וללא נשק מסייע, היא אסון. זה מה שקרה לפלוגה ב' שמפקדה חיים פוזננסקי (פוזה), החל בהתקפתו על היעד כאשר עלה הבוקר. עם שמש בעיניים, גזרה "חמה" וערנית מקרב הלילה בכפר בית-איקסא הסמוך – תוצאותיו של הקרב, נקבעו עוד בטרם החל.

הכוח העיקרי שהורכב מפלוגות ג' ו- ב' יצא ברגל מהכביש למרגלות הקסטל ופנה צפונה. בראש הטור צעד מרדכי בן-פורת, מפקד פלוגה ג' שיועדה לכבוש ולהשתלט על הכפר בית-איקסא ועמו הסיירים. ההערכה הייתה ששם צפוי הקרב הגדול והקשה יותר לאותו הלילה. פלוגה ב' יועדה לסייע ולתמוך בקרב, אם יסתבך, ולאחר מכן להמשיך בתנועה צפונה לכיבוש נבי-סמואל. הקרב בבית-איקסא התחיל בחצות הלילה והלך קל יותר מאשר חשבו [83]. לאחר סיום הקרב, נשארה פלוגה ג' במקומה כדי לתת סיוע באש (מרגמות ודווידקה) לכוון נבי-סמואל וכדי לאבטח את האגף. מפקד פלוגה ב', חיים פוזננסקי (פוזה), המשיך עם פלוגתו צפונה כמתוכנן במטרה לפגוש את פלוגה א' עליה פיקד אורי בן-ארי. פלוגה א' שיצאה מקריית-ענבים נועדה לאבטח את האגף מכוון הכפר בידו. לפלוגה של פוזננסקי הצטרפו שניים: יוחאי בן-נון שהיה מפקד הפלוגה הימית בגדוד הרביעי ועתיד היה להתמנות כסגנו של פוזה בפלוגה[84] ומאיר זורע (זרו) שהיה מפקד גדוד 62 של "עציוני".

הפלוגה הייתה מוכנה להסתערות על נבי-סמואיל סביב השעה שלוש לפנות בוקר אולם, כל-עוד לא נפגשו עם כוח האבטחה של פלוגה א', לא אישר המג"ד את ההתקפה. אלה אחרו להגיע. תאר אורי בן-ארי: "הסברתי לשלושת מפקדי המחלקות כי אנו בפיגור גדול, ופקדתי לעבור את יתרת הדרך עד למפגש בריצה…, השחר החל לעלות, ואט-אט נסוג החושך מפני האור שהלך וגבר. טווח הראיה כבר גדל למאה עד מאתים מטרים…, רק הערפילים נשארו רובצים בגיאיות ובעמקים סביבנו. הודעתי למ"פ ב' כי אנו נגיע ממערב תוך כמה דקות ושייתן הוראה לנצור את האש לכוון זה…, תוך כדי ריצה הגענו למפגש. השעה הייתה 0430… לעיני הסורקות את השטח התגלה מסגד נבי-סמואל, גבוה מכל ההרים סביב, במרחק כתשע-מאות מטרים מאתנו. עקב גובהו, אפשר המוצב במסגד תצפית מלאה ושליטה על כל סביבתו…, ברור היה לי כי תוצאות האיחור שלנו יחייבו החלטה טקטית נבונה מאד" [85].

מכשיר הקשר של מפקד פלוגה ב' התחיל לרחוש. זרו תאר בעדותו שלא שמע בברור מה טבנקין אמר לפוזננסקי, אולם העריך כי אמר לו שכבר אור ולכן עליו לסגת. מפקד הפלוגה המשיך להתקדם, מבלי לשעות להוראתו של המג"ד. הפלוגה התקדמה במבנה צמוד עד לנקודת הזינוק, למרגלות הגבעה של נבי-סמואל. ערפילי הבוקר החלו להתפזר והראות בכללה הייתה טובה. בדמדומי הבוקר, עוד לפני הזריחה, נראו חיילי האויב תופסים עמדות על המבנה ובסביבותיו. עדיין לא נורו יריות. כשהגיע כוח החלוץ למרחק כ- 70 מטר מהיעד, נראתה דמות איש מתרוממת בטרסה ומכוונת את נשקה. זורע שהבחין בה, נטל ממישהו רובה, ירה ופגע באיש[86]. מיד החלו היריות מכוון נבי סמואל. מפקד הפלוגה פוזננסקי, נפגע ביריות הראשונות ועמו נפגע גם הקַשר. לאחר שנהרג המ"פ ומכשיר הקשר נפגע, התחילה בשטח מהומה גדולה ואיש לא ידע מה עושים. לפי הערכתו של זורע, לא היו בכפר ובמסגד, יותר מאשר שתי כתות לוחמים ולכל כתה כזו, מקלע. רבים מלוחמי הפלמ"ח לא הרימו את ראשם וירו ברובים כמו במרגמה[87]. זורע הציע ליצחק גניגר, סגן מפקד הפלוגה שלא נפגע וניסה לארגן את הלחימה במקום, לארגן התקפת-נגד ולהסתער עם שתי מחלקות על המסגד, אולם גניגר היסס וביקש להתייעץ עם המג"ד, שישב בחפ"ק על כביש ירושלים. היות ומכשיר הקשר נפגע חיפש גניגר מתנדב שירוץ לפלוגת של אורי בן-ארי. אחרי שלא נמצא מתנדב, קיבל על עצמו זורע את השליחות אל פלוגתו של בן-ארי. בעודו רץ, מצא את יוחאי בן-נון מוטל פצוע לרגלי הטרסה והגיש לו סיוע ראשוני.

יוחאי בן-נון, שהיה אף הוא בקבוצת החוד, סיפר על האירוע באופן דומה: "האיר השחר, הפלוגה של אורי בוששה לבוא. ואז התחיל, אני מספר כאן כמיטב זכרוני למרות שאולי יהיה קשה למישהו לשמוע את זה אי-פעם. פוזה היה להוט לבצע את המשימה…, החשיבות של נבי-סמואל, כמשלט חולש על כל האזור, משלט מפתח…, להתחברות עם כביש רמאללה ולפתיחת הר הצופים מצפון (מבצע "יבוסי" היה שבוע וחצי אחרי הפגיעה הקשה בשיירת הצוות הרפואי לבית החולים "הדסה" על הר הצופים). תמיד הבטנו על המשלט הזה מרחוק והחלום היה לשבת שם למעלה…, לכן אפשר להבין את הלהיטות הזו של פוזה, לקחת את המשלט ולזכות בנתח החשוב הזה של המלחמה…, אז התחיל מכשיר הקשר לטרטר, ויוספלה המג"ד ביקש את פוזה למכשיר. פוזה ניחש שיוספלה רוצה למנוע ממנו את ההתקפה… ואמר לאלחוטאי: "אתה לא מוצא אותי"… פה הגיעה הפלוגה של אורי בנר…, התחלנו לעלות על המדרון לכוון נבי-סמואל…, השקע הזה בין שתי הגבעות היה מלא ערפילי בוקר…, פתאום התרומם ערבי, ראינו אותו ממש מתנשא בחצי גוף מעל הערפילים, ממצמץ, מאהיל על עיניו, מחפש, הוא שמע משהו. ואז זרו שהיה על-ידי שואל את פוזה: 'להוריד אותו?' פוזה אומר לו: 'כן', הוא ירה ירייה אחת והערבי נפל, זה היה קרוב. באותו הרגע ממש נפתחה אש תופת מכל הכוונים, מכל הטרסות, כיסתה את השטח" [88].

זורע המשיך בעדותו בשנת 1961 : "חזרתי לפלוגתו של פוזה. בינתיים החלו האנשים לסגת על-דעת עצמם. היו ביניהם כבר פצועים ולא הייתה כל שליטה על הפלוגה. אמרתי לאנשים כי אני מכיר את הדרך והצעתי דרך נסיגה לבית איקסא בוואדי. אני זוכר שפצוע אחד אמר: 'הוא לא מהפלמ"ח אל תשמעו לו'. אנשי הפלוגה לא רצו לסגת לפי הצעתי בוואדי וחתכו ישר, כמו בהמות. בדרך תמכתי בפצוע ואספתי שמונה כלי-נשק, אותם הבאתי למפקדת הגדוד"[89]. פלוגת משוריינים שתוכננה להגיע לאזור הקרב דרך מעלה-החמישה ומוצב הרדאר הבריטי, כדי לסייע ולפנות פצועים, הותקפה אף היא קשות ולא הגיעה.

את תחושותיה ביום ההוא, תיארה הפקידה הפלוגתית, זיווה גולן: "אני נזכרת בלילה ההוא, בלילה שיצאו לקרב הנורא בנבי סמואיל. בלילה ההוא, שמכל הפלוגה שלי נשארו רק שלושה… לפני שיצאו ישבתי ליד פוזה. הוא הדליק את הגפרור ואמר לי: 'זיוה תכבי'. ואז אמרתי: 'אכבה, אבל את הנשיקה אני רוצה לקבל מחר'. אחר-כך יצאו לקרב. לא משנה עכשיו מהלך הקרב… מה שחשוב שכל הפלוגה הזאת, כל היחידה הזאת – הלכה, ולא רק שהם הלכו אלא שגם התגבורת שנשלחה – גם אותה קטלו מהראדאר…, זה היה יום שאני לא זוכרת כמותו, ואסור היה להישבר, בייחוד הבנות היו חייבות להחזיק מעמד. אני זוכרת את עצמי, זה לא היה הקרב הראשון, כבר עברנו את קרב הקסטל וכבר היו קברים ואפילו קבר אחים, אבל זו הייתה הפלוגה שלי והיינו כל כך חברים. אחר-כך התחילו להביא את ההרוגים. אחת החובות שהיו מוטלות עלינו, הבנות, היה להכין ולסדר אותם לקבורה, כי לא רצינו שאחרים יטפלו בהם. הפעם זה היה נורא קשה. כל כך הרבה. סידרנו אותם ברפת. שטפנו וניקינו את הרצפה ושמנו אותם בשורות. את כל זה היום לא מספרים…, אבל את זה עשינו אנחנו – הבנות…, אני זוכרת שפה נשברתי. יש לי דודה בירושלים, קמתי ונסעתי אליה. זה היה בתוך ימי המצור. בירושלים נפלו פגזים, על כל מכונית שעברה בכביש ירו. אבל קמתי ונסעתי. באתי ככה, בלי כלום, באתי והתחלתי לבכות. בקריית ענבים אי אפשר ואסור היה דבר כזה"[90].

הקרב נכשל בהיבטים הטקטיים והמערכתיים שלו ונפגעו בו רבים. בכל ספרי מלחמת העצמאות, הוקדשו לתיאור הקרב הזה שורות מעטות ורישומו כמעט ולא נותר בתולדות המלחמה. הקו המפריד בין הזיכרון הציבורי וההיסטוריה במלחמת עצמאות, עובר בויכוח המקצועי-צבאי-אישי, שבין יוצאי הצבא הבריטי וחיילי הפלמ"ח. ויכוח שהיו בו אמוציות רבות וחשדנות לא מעטה. בספר גרעין לצבא סדיר, מצביע יואב גלבר, בין השאר, על קשיי השתלבותם של יוצאי הצבא הבריטי חזרה בארגון ה"הגנה" ועל מאבקי הכוח ביניהם ובין הפלמ"ח[91]. בירושלים זה קיבל פן נוסף. היחסים היו במשבר מתמשך והאינפורמציה לא זרמה כפי שצריך וכפי שניתן היה לצפות[92]. מבצע "יבוסי" ובמיוחד הקרב בנבי-סמואיל, הוא אחת הדוגמאות לכישלון שנבע ממתחים אלה. בן-גוריון סיכם זאת ביומנו: "דוד התאונן במרירות: מטה 'יבוסי' אסון. יצחק שדה מתרברב ומחוסר אחריות…, פעולת נבי סמואל לכתחילה פסולה. כישלון בידו – נפילת דויד'קה.." [93].

שאלתיאל לא התעניין בקרב על נבּי-סמואיל ותוצאותיו. הוא חשב שאלו בעיות של הפלמ"ח והם שצריכים לפתור אותן. מזורע הוא לא חסך נזיפה והטפת-מוסר על איחורו במחצית השעה לדיון והופעתו עם בגדים ספוגים מדם הפצועים[94]. זורע הציע לטבנקין, לערוך תחקיר ולהפיק לקחים אחרי הקרב וטבנקין התעלם מכך[95]. זורע היה אמביוולנטי ביחס לפלמ"ח בירושלים. מחד, הוא היה מלא הערכה לאומץ ליבם ולדבקות במשימה שגילו, לפעמים בתנאים הקשים ביותר, אולם מאידך מתח ביקורת קשה עליהם. בשיחה עם אורי מילשטיין אמר בשפתו העשירה ומלאת הדימויים: "(עוד) בקסטל הייתה לי בעיה מציקה, כי החבר'ה האלה באים, מפליטים נאד חוזרים הביתה ואחרי זה אנחנו מתיישבים ואוכלים את כל החרה. נושאים בכל קרב-ההגנה, שהוא הקשה, (והם) כותבים שאת כל המלחמה, רק הם עושים. אני חושב שהם עשו את הפעולות הכי חשובות במלחמה, ואלמלא גדוד "הפורצים" אז, ירושלים היה לה פרצוף אחר. אין לי כל ספק וגם אז לא היה לי ספק בכך, אבל מה שהרגיז אותי זה הבלעדיות הזו. כל אחד אחר היה מחוק לגמרי". זורע המשיך ולא חסך את ביקורתו גם על החיילוּת של הפלמ"ח: "…העניין הזה, שכל הפעולות, גם פעולות הכיבוש, היו פעולות פשיטה, כלומר שהחזרה לבסיס היא חלק מהעניין, בשעה שאני מלומד מלחמה 24 שעות ביום: כברת קרקע שכבשת, בייחוד אם היא משלט, אתה לא נסוג ממנה אלא אתה חי בה. הם לא ידעו מה זה לחיות בשטח. את הגדוד שלי בניתי בשביל לחיות בשטח…, הם לא רצו להיות מרותקים, כי הריתוק היה אוכל אותם…, אז הייתה לי הערכה מלאה אבל גם רציתי לדעת איך הם עושים את זה. הצטרפתי לפלוגה של פוזה (חיים פוזננסקי). עשיתי הכרות בו במקום. יצחק רבין הוא ששילח אותנו, יוספלה היה עם מפקדת הגדוד…, על הכביש הראשי ומשם הוא ניהל את המלחמה"[96].

לזורע היה חשוב התחקיר. החיילוּת של הפלמ"ח והידע המבצעי שלהם היו מתחת לתקנים שזורע חשב, שלפיהם צבא צריך לפעול. עוד בדרך לפני הקרב, הוא סיפר לאחר זמן, כאשר הלך לצד יוחאי בן-נון ומצאו את הזמן לדבר ביניהם, שאל את בן-נון, הפלמחאי, על צורת התנועה של הפלוגה. המחשבה שהפלוגה צועדת בדבוקה אחת ובראשה המפקד, לא נראתה לו: "למה הולכים צפוף כל-כך אחד לשני…, ולמה אין מחלקת חוד ואבטחת אגפים? שנית, למה לא לוקחים את נבי-סמואיל קודם אלא את בית-איקסא קודם, כי הפנינה בעסק זה נבי-סמואיל וצריך להגיע אליה מוקדם. שאלה שלישית שאלתי אותו, מה עם הרדאר? כי לפי התכנית אלה החילוץ…, איך תגיע הפלוגה שצריכה לבוא דרך הרדאר? הלא יש שם לגיונרים…, מקרה של חילוץ הוא מקרה קשה. מי ערב שהלגיונרים יתנו לו לעבור. הם ירו עליו. אלה השאלות ששאלתי בדרך, ואז הוא אמר: 'אני אורח כמוך' "[97].

מילשטיין המשיך לשאול את זרו לפרטים, שעיקרם היה: האם מישהו מענף היסטוריה של צה"ל התעניין ותחקר את הקרב, או האם זרו הסב את תשומת הלב של מישהו לקרב הכושל הזה? זורע, שלא הזדהה עם כוונותיו של מילשטיין, לשחוט בהזדמנות זו, כמה פרות קדושות, ניסה להתחמק וענה : "כהנה וכהנה תאכל החרב, וגם עבדך אוריה החתי מת" (שמואל ב', יא, כ – כה). זרו היה בקי בתנ"ך וידע לצטט פסוקים רבים. לעתים קרובות נהג לבחור את המשפט המתאים, בחזקת: פסוק מתאים, שווה אלף מלים. במקרה זה, צרף את המילים כרצונו, מתוך סיפור דוד ובת-שבע בתנ"ך. רצה לומר, הפלמ"ח בעצם לא ידע את תורת המלחמה. הוא הסתער ולחם בגבורה אך רבים מאלו שנפלו, ניתן היה למנוע את נפילתם. יתכן שהיו מניעים נוספים בקרב הזה, שהוא (זורע) אינו מבין. בצורה גלויה יותר ובוטה, כתב זורע לישראל גלילי לקראת הבחירות לכנסת הראשונה. גלילי השתמש בחללי הפלמ"ח בירושלים, כדי לפאר את מפלגתו וזורע כעס על כך. זורע המשיך על הקרב בנבי-סמואיל: "לו היה נמצא שם גבר במקום, ולא אחד שהוא בבחינת טרפה כמוני, ש"הוא לא מהפלמ"ח אז אין לשמוע לו", אז אפשר היה לקחת את נבי-סמואיל בהמשך הקרב. ההסתערות, זה הדבר שהרג אותי הכי הרבה. אתה לוקח את הפלוגה כולה, על עשרים מטר רוחב וכולם בשורות אורך עורפיות. איזה מן מבנה הוא זה?"[98].

במהלך חודש מאי 1948 המשיכה חטיבת "הראל" בפעולותיה להרחבת האחיזה בשער-הגיא. במספר מקומות אף החזיקו מחלקות של הפלמ"ח את המוצבים שכבשו. קרבות עזים ניטשו על המשלטים הצפוניים ליד מעלה-החמישה וליד הכניסה לשער-הגיא ("רכס התותחים"). בפיקוד החטיבה הודאגו נוכח עייפותם המצטברת של לוחמי "הראל". מפקד החטיבה, רבין, פנה למטה הכללי ודרש תגבורת. גדוד "בית-חורון", בפיקוד זורע, נצטווה לעבור לפיקוד חטיבת "הראל" ולתפוס שם משלטים. פלוגה אחת נשארה באזור מוצא-קסטל ושתי פלוגות בשער-הגיא. מחלקה אחת התמקמה תחילה בתחנת השאיבה התחתונה ליד סריס (שרש) ולאחר-מכן החליפה את חיילי הפלמ"ח העייפים, למעלה על הרכס. מאז כשלון השיירה הגדולה ליד דיר-איוב ב- 20 באפריל, לא ניסו עוד להעביר שיירה לירושלים. ברור היה שכיבוש המרחב שמצפון לכביש, בין לטרון לדיר-איוב (צומת בית-שמש), הוא המפתח לחילוץ העיר מהמצור שנכפה עליה.

אחרי שהבריטים עזבוהו, נכבש מחנה הרדאר מידי "צבא-ההצלה" של קאוקג'י, על-ידי פלוגה מהגדוד הרביעי, בליל ה- 12 במאי  1948 [99]. מחלקה מקובצת מגדוד "בית-חורון" ומחברי הקיבוצים בסביבה, בפיקוד עמי רוז'נסקי, החליפה את חיילי הפלמ"ח והתיישבה במחנה[100]. צבא-ההצלה של קאוקג'י יצא במקרים אחדים, בקרבות בפרוזדור ירושלים, וידו על העליונה[101]. בקרבות האחרונים של צבא הצלה באזור, בשבוע שבין 9 – 14 במאי, המשיך קאוקג'י במאמציו לכבוש את המשלטים שמצפון לכביש ולסכל את המאמצים של כוחות ה"הגנה" לפתיחת הדרך. שטת ההתקפה לא השתנתה: ריכוך ארטילרי כבד ולאחר-מכן הסתערות גלים-גלים, בחיפוי אש מקלעים צפופה. המשלטים בהם ישבו כוחות החי"ש מגדוד "בית-חורון", לא נפלו. ההתמודדות הקשה ביותר נפלה בחלקה של מחלקה שישבה במשלט 10 (מצפון לכביש), כשהיא מתוגברת בצוות מקלע בינוני של חטיבת "הראל". ההפגזה על המשלט החלה עם שחר ונמשכה שעות. בצהרים החלה ההסתערות. באש הרתק הערבית שותק המקלע היחיד ואנשי צוותו נפגעו. חיילי הגדוד המשיכו להילחם גם כאשר הגיעו הערבים לטווח רימונים והקרב נמשך על גדרות המשלט. סגן מפקד המחלקה, משה רשקס, התגבר בגבורה רבה על התקלה במקלע והפעילו מחדש. כך המשיך הקרב על הגדרות, עד אשר הגיעה התגבורת והערבים נסוגו[102]. הפלמ"ח הרחיב את האחיזה של כוחותינו, מצפון ומדרום לכביש. גם הבסיס הערבי הגדול מדרום לכביש, בבית-מחסיר מעל שער-הגיא, נכבש ומחלקה של גדוד "בית-חורון" הקימה שם משלט (11.5.1948)[103].

ביום ששי 14 במאי, ה' באייר תש"ח, כינס בן-גוריון את מועצת העם הזמנית בתל-אביב והכריז על הקמת מדינת-ישראל. בחצות הלילה, תם המנדט הבריטי ולמחרת החלה הפלישה של צבאות-ערב הסדירים לארץ. עם הופעת הלגיון הירדני בגזרת ירושלים, נאלצו חטיבת הראל וגדודי "עציוני" להיערך בהתאם לנסיבות החדשות. כדי לאפשר מעבר חופשי לירושלים, נותרו בשליטה ערבית וכמכשול שצריך לפנות, המוצבים סביב לטרון. ב- 14 במאי פינו הבריטים גם את משטרת לטרון, ואל בין החומות נכנסו ערבים מקומיים, מהכפרים הסמוכים. ב- 20 במאי הורה הפיקוד העליון לחטיבת הראל להוריד את כוחותיה מן המשלטים בפרוזדור ולרכזם בבסיסים, לכוננות כנגד פעולות הלגיון בירושלים. גדוד "בית-חורון" בפיקודו של זרו, נשאר להחזיק כמעט לבדו את המשלטים בשער-הגיא.

ב- 25 במאי, בשעות הערב, ניסתה פלוגת לגיון לכבוש את מחנה הרדאר. התוקפים הגיעו עד גדר המחנה, בסיוע אש ארטילרית ומקלעים, אך נהדפו באש המגינים. למחרת עם שחר חידש הלגיון את התקפתו. על המחנה והמחלקה המקובצת פיקד עמי רוז'נסקי, מגדוד "בית-חורון". פלוגה רגלית של הלגיון התקדמה מהמזרח שהיא מסתייעת בכוח משוריינים שבא מהצפון. אחדים מהמגנים הסתלקו וניצלו, ורוז'נסקי נפצע והמשיך לפקד[104]. חמשת מפקדי הכתות ומפקד המחלקה, כולם מגדוד "בית-חורון", נהרגו בקרב וגם תגבורת הפלמ"ח שהגיעה, נקטלה. מוצב הרדאר נכבש ונוכחות הלגיון, בסמיכות כה רבה לקבוצים מעלה החמישה[105] וקריית-ענבים, יצר איום מחודש על הכביש לירושלים. הלגיון ניסה להמשיך ולהתקדם לכוון הקיבוצים ואף תקף בתותחים את מפקדת הראל בבית-פפרמן. זורע היה קרוב למקום האירועים ואף דיבר באלחוט עם רוז'נסקי, מבלי יכולת לעזור לו. הוא התריע בפני טבנקין על הקורה ונערך בקו הגנה, כמעט אישי, בין מוצב הרדאר ומעלה-החמישה. קו-ההגנה הזה, מדרום וממערב להר-אדר של היום, נקרא לימים: "קו זרו"[106].

המאבק על הדרך לירושלים – הניסיונות לכיבוש לטרון

לצורך כיבוש משטרת לטרון והמוצבים סביבה, ריכז המטה הכללי כוחות החל ב-8 במאי או בתשיעי בו, והקים את חטיבה 7 בפיקוד שלמה שמיר[107]. חייליה התאמנו בשפלה, בתל-אביב (מחנה תל-ליטוינסקי) ובעין-שמר. באותו הזמן חלה במערך הכוחות הערבים המגנים על המשטרה תמורה בעלת משמעות שפרטיה לא היו ידועים לכוחות התוקפים. את כוחות הכפריים המקומיים בלטרון, החליפו כוחות הלגיון הירדני שתפס עמדות במקום[108]. הקרב הראשון על לטרון, מבצע "בן-נון", נערך בליל 24 – 25 במאי 1948. את שם המבצע קבע, מתוך ראיה היסטורית, בן-גוריון. יהושע בן-נון ניצח בעמק איילון, ובן-גוריון קיווה לניצחון דומה במקום הזה[109]. זה לא קרה.

לקראת מבצע "בן-נון" התייצב זורע במשלט בבית-מחסיר לצורך תצפית וכדי לסייע ככל שיתבקש[110]. ביום שני, 24 במאי, בשעה 7 בערב דיווח זורע באלחוט, למפקדת חטיבה 7 על שיירה של 120 מכוניות צבאיות וביניהן משוריינים נושאי תותח, שנוסעת בכביש מכוון רמאללה ללטרון. כעבור כחצי-שעה הגיע לחטיבה 7, מברק גיבוי מהמטה הכללי להודעה של זורע. המברק של ידין על שיירת האויב הנמצאת כעשרה ק"מ מלטרון, נשלח בתפוצה נרחבת יחסית: לחטיבה 7, לחטיבת גבעתי ולקרייתי. לא דובר בו על כוח לגיון ובכל מקרה עלתה גם האפשרות שהכוח נע לכוון רמלה. במקביל למברק הראשון, נשלח גם מברק שני, והפעם לחטיבה 7 בלבד: "המצב בירושלים חמור. יש לפרוץ הלילה גם אם זה ילך על-חשבון השיירות". מברק לא ברור, שאחרי חצי שעה נוספת הגיעה לגביו הבהרה: "יש להעביר את השיירה של האוטומובילים ואת האנשים הבלתי-מזוינים רק לאחר שהבטחת את המשלטים". עדיין לא הייתה ברורה כוונת המטה הכללי ולמען הסר ספק הגיעה בתשע ועשרים בערב, שעתיים וחצי לפני יציאת הכוחות לכיבוש לטרון, ההודעה המסכמת: "עליך לבצע את תפקידך הלילה בכל מחיר"[111].

אחת הבעיות המרכזיות בקרב הראשון, הייתה שהמהלך הזה לכיבוש לטרון, לא תואם ולא תוכנן עם חטיבת "עציוני" ולא עם חטיבת "הראל" של הפלמ"ח שנלחמו בפרוזדור ירושלים. בפקודה שהתפרסמה בכתב, ביום הביצוע, נקבע שהתיאום עם החטיבות השכנות, יהיה באחריות מטכ"ל-אג"ם, כך עם חיל-האוויר וכך עם השרות הרפואי[112]. ה"תיאום" שנקבע בפקודה עם החטיבות הירושלמיות, נדרש כיון שהמטה הכללי ביקש להעביר שיירת אספקה לירושלים, תוך כדי הקרב, או כחלק מניצול ההצלחה[113]. יוסף טבנקין שלא הובא בסוד המבצע, אלא עם תחילתו, תבע הסבר ותיאום מיידי, וזורע שגדודו ישב במשלטים בשער-הגיא (במסגרת מערך הראל) ודאג לחסום את הכביש, הבריק לידין: "אסון היה עלול לקרות אילו לא ידעתי (אלמלא ידעתי במקרה) על בוא השיירה (לירושלים)"[114]. חוסר התיאום עם מערך "הראל" ואי-ידיעת התוכניות הביא לכך שגם הדיווחים על שיירה הלגיון היורדת מרמאללה ללטרון, לא קיבלה את תשומת-הלב הראויה והפרשנות שניתנה לתנועתה, התייחסה לתגבור מערך האויב ברמלה ולוד[115]. תכנון המבצע כולו לכיבוש לטרון, הזכיר את התקפות-הפשיטה, כנגד כוחות בלתי-סדירים, שאפיין את הפלמ"ח. זה לא התאים לקרב עם כוחות סדירים גדולים, הערוכים כהלכה. התקפת-מצח על מערך הגנה מוצק ומאורגן היטב, ללא יצירת עדיפות ברורה בכוח האש ובכוח המסתער וללא תחכום והטעייה, מזמינים ממילא את הכישלון. מבצע "בן-נון" א' נקבע במקורו ליום א' בלילה, 23 במאי 1948, אולם כמה שעות לפני תחילתו, נדחה ב- 24 שעות[116]. דחיית המבצע סייע אמנם לכוחותינו התוקפים לגבש את כוחותיהם ואת תכניות הלחימה, אולם באותה העת התבסס הלגיון טוב יותר בעמדותיו ואף הכפיל את כוחו[117]. כל פעולות הלגיון בשטח נעלמו מעיני כוחותינו והיו הבסיס לכישלונות החוזרים ונשנים בניסיונות לכבוש את מבצר המשטרה בלטרון ומבואותיו.

תריסר הימים הראשונים של מדינת-ישראל, מה- 14 במאי ועד ה- 25 בחודש, היו מהקשים ביותר שירושלים ידעה במלחמת העצמאות. בסוף מאי 1948, עשרה ימים אחרי ההכרזה של בן-גוריון על הקמת מדינת-ישראל, הייתה בירתה במצב הקריטי והבעייתי בכל התקופה ההיא. הלגיון הירדני הצטרף ללחימה ובנוסף לפעילותו בעיר, גם אחז בעמדות-מפתח סביבה. במטה הכללי שררה דאגה רבה לנוכח המצב החמור שהתהווה בשלוש גזרות הלחימה של החזית הירושלמית: בחטיבת "הראל" בגזרת שער-הגיא, בחטיבת "עציוני" בעיר ובחטיבת השריון מספר 7, אחרי כשלון הקרב הראשון על לטרון.

ב- 26 במאי וגם בימים שלאחר-מכן, כמה ימים אחרי הכישלון הראשון בלטרון, נשבעו שבועת אמונים לצה"ל כל הלוחמים במחוז. פרט לכמה מאות אנשי אצ"ל ולח"י, שנשארו נאמנים ליחידותיהם הקודמות, נשבעו אמונים מעל חמשת-אלפים חיילות וחיילי ה"הגנה" במסדרים חגיגיים, בחטיבות החי"ש והחי"מ בירושלים. כשהגיעו משלוחי הנשק, הצטיידו כולם כבר בנשק אישי ונשק מסייע, על-פי תקן אחיד ומלא. באמצע יוני, בהפוגה הראשונה, הובאה לירושלים סוללה של ארבע מרגמות כבדות ("6) ועד סוף ה"הפוגה" נוספו עוד שתים וכמה תותחים, עם מאות פגזים. גם מלאי התחמושת לנשק האישי והפגזים למרגמות הבינוניות השתפרו מאד. לראשונה, מאז התחילו הקרבות בירושלים, ניתן היה להשיב באש ולהתמודד עם תותחי הלגיון ולרכך את עמדותיו בשעת הצורך.

בשבוע האחרון של מאי, כאשר חלפה הסכנה המיידית של פלישת הלגיון לעיר, העזו האנשים לערער ולהרהר על פעולות ופקודות שנראו להם, לא שקולות. היה זה ראשיתו של מרי שהתפשט בימים הבאים בין דרגי הפיקוד של גדוד "מוריה" בירושלים[118]. הלחץ של הלגיון הפך מעיק יותר ויותר ומפקדת המחוז, שנתנה עדיפות עליונה לפריצה לעיר העתיקה, לא הצליחה למלא את תפקידה כנדרש. כל הכוחות היו מרותקים בקרבות הבלימה, והשיירות מהשפלה לא הצליחו לעבור. גם התקווה לכיבוש לטרון ופתיחת הדרך, נגוזה. סדרת פקודות, הנוגעות לפריצת הדרך ל"הר-הצופים", שנראו לחיילי גדוד "מוריה" לא הגיוניות ומובילות לסיכון רב, הביאו לסירוב פקודה כללי. שאלתיאל הורה שמפקד הגדוד אישית ירכיב יחידה בהרכב מפקדי-הפלוגות, ויבצע את המשימה. מרט הודיע, חד וחלק, כי אין בדעתו לציית להוראה. שאלתיאל הודיע על פירוק הגדוד והקמת אחר, גדוד בשם "מכבי", בפיקוד ציון (הג'ינג'י) אלדד. גם המטה הכללי עורב בסיפור המרד של "מוריה", אולם הדברים בבסיסם לא השתנו. הגדוד עסק בעוד מספר פעולות בשטח-ההפקר (יישור הקו בשכונת מוסררה, בין נוטרדאם לבית מנדלבאום,) ובניסיונות לפתיחת הדרך להר-הצופים, אך ללא הצלחה. מפקדי הפלוגות וקציני המטה בגדוד חתמו על עצומה שהופנתה למטה הכללי, ובה הביעו חוסר אמון במפקד המחוז, דוד שאלתיאל, וביקשו למנות מפקד אחר במקומו.

לא ברור מי יזם את העצומה נגד שאלתיאל, למעשה מרד נגד מפקד המחוז תוך כדי הקרבות, אולם, כותב מאיר אביזוהר, שהיה קצין מטה בגדוד, והספר על "מוריה" הוא גם חלק מעדותו האישית על המלחמה בירושלים, המפקדים חתמו ללא היסוס. לא היה זה פרי רוגז חולף או טינה אישית אלא מהלך שקול שהתגבש בחודשי הלחימה האחרונים. המפקדים הזוטרים בגדוד "מוריה", גילו לויאליות והזדהות עם מפקדם זלמן מרט שהודח מהפיקוד, וקיוו בדרך הזו להציל את שמו הטוב וגאוותו של הגדוד. מוסיף אביזוהר: "גם מג"ד "בית-חורון", מאיר זורע, שאיש לא הטיל דופי במנהיגותו הצבאית הגיע לאותן מסקנות"[119]. המצב ששרר בירושלים עמד בניגוד גמור לתהליך שהתרחש אז בצה"ל. הצבא שזה אך הוקם, התקדם לעבר מודל הפעלה של מסגרות גדולות יותר: מגדודים לחטיבות ואף לאוגדות. מטה מחוז ירושלים נשאר קפוא במבנה הגדודים שלו, שלא היו מסוגלים להתמודד עם אויב רציני כמו הלגיון. מרט הצליח לשכנע את אנשי המטה הכללי שנדרש שינוי בירושלים וכי יש להוציא את גדוד "מוריה" ממסגרת שאינה מקובלת על אנשיו ומפקדיו.

ב- 28 במאי התארגנה חטיבה 7 לקרב השני על לטרון – "בן-נון ב' ". כיבוש הכפר בית-סוסין שמדרום ללטרון וקידום העמדות עד לכביש הרטוב, הביא לחבירה בין חטיבת השריון 7 ובין חטיבת "הראל" ויצר שטח "משוחרר" רצוף מדרום ללטרון, מחולדה ועד שער-הגיא. באותם הימים הוקם צבא ההגנה לישראל (צה"ל) ובחיל-האוויר נקלטו ראשוני מטוסי המסרשמידט  (Messerchmidtt BF 109) שהגיעו מצ'כסלובקיה[120]. ב- 28 במאי מונה הקולונל דוד מרכוס (מיקי סטון), מפקד עליון של החזית הירושלמית, בדרגת אלוף.

בראשית יוני 1948, עדיין לא נפתרה בצורה משביעת רצון בעיית הדרך לירושלים. על אף שלעיתים הייתה תנועת אנשים בין השפלה לעיר וחזרה, ואף הועברו מקצת מצרכים ותחמושת – לעיתים קרובות מידי נותקה הדרך בלחץ האירועים והקרבות. רצף הקרבות ומספר הנופלים בהם, והעייפות הכללית הביאו להסכמה הדדית להכרזת הפוגה בקרבות בארץ-ישראל, על-ידי ארגון "האומות-המאוחדות". ה"הפוגה הראשונה" נקבעה להתחיל ב- 11 ביוני. היא נמשכה ארבעה שבועות עד השמיני ביולי, אז התחדשו שוב הקרבות. אחרי ה- 9 ביולי נפתחו קרבות "עשרת הימים", וב- 18 ביולי הוכרזה "ההפוגה-השנייה". לקראת "ההפוגה הראשונה", החליט המטה הכללי על מבצע "יורם" – הניסיון השלישי לכיבוש לטרון. חטיבת הפלמ"ח "יפתח" נקבעה כמי שעליה הוטלה המשימה העיקרית לכיבוש מבצר-המשטרה. כסיוע נקבעו מבצעי הטעייה והסחה רבים בכל המרחב, בהם נטלו חלק גם חטיבת "הראל" המותשת וגדוד "בית-חורון" המסופח אליה. חיילי "יפתח" פתחו בפשיטותיהם בליל 6 – 7 ביוני, אולם המבצע נכשל ולטרון נשארה בידי הלגיון הירדני. מפקד חזית ירושלים, דוד מרכוס, העריך שאילו עמדו לרשותו כוחות נוספים, אפשר היה להשיג את המטרות העיקריות במבצע. אולם הכוח הרב שהושקע בפעולות הטעייה וההסחה, היה חסר בגזרת המאמץ-המרכזי[121]. לטרון לא נכבשה, אך היוזמה באזור נשארה בידי כוחותינו. יותר מכך, המאמצים והניסיונות הבלתי-פוסקים לכיבוש לטרון והכפרים סביבה, ריתקו את כוחות הלגיון שם והרחיקוהו מירושלים[122]. דרך "בורמה" (דרך חטיבה 7) מדרום ללטרון, נסללה גם למשאיות והדרך לירושלים נפתחה לתנועה משני הכוונים. לאורך הכביש הונחו קווי דלק ומים ותקופת המצור הקשה, חלפה[123]. משחלפה התקופה הקשה בירושלים, ותגבורות הגיעו לעיר, יצאו החוצה גם מספר תופעות, שבעתות חרום מקומן לא יכירן. בגדוד "מוריה" התארגנה כאמור עצומה כנגד מפקד המחוז ובחטיבת הפלמ"ח – "הראל" והתחילה התארגנות שתכליתה להשיג, בכל דרך, נשק פרטי וציוד צבאי ללוחמים.

מרכוס שהיה חניך אסכולה צבאית אמריקאית, הסתגל מהר לתנאים השונים, הצבאיים למחצה, שאפיינו את ארגון ה"הגנה" או הפלמ"ח. במטה הכללי האמינו כי יעלה בידיו של מרכוס ליצור מערכת אחת משותפת והרמונית, בין מפקדי הפלמ"ח והמפקדים יוצאי הצבא הבריטי. זה נדרש לקראת הניסיונות הבאים לכבוש לטרון. מטה "יורם", בפיקודו של מרכוס הוקם רשמית ב- 5 ביוני, ואולם מרכוס כבר פיקד על הפעולות שבוע קודם. הוא השתתף בתכנון מבצע "בן-נון ב' ", הכיר רבים מהאנשים, ופיקד על מבצע "יורם"[124]. המבצע נכשל, כמו קודמו.

בעת ההתארגנות למבצע "יורם" בחזית ירושלים, עלתה שיירת ג'יפים בדרך "בורמה". השיירה העבירה אספקה ונשק ויצאה מצומת בילו ליד רחובות. באחד הג'יפים נהג יצחק לוי (לויצה), קצין המבצעים של חטיבת "עציוני", שהוביל רובים לגדוד "בית-חורון". הגדוד סופח לחטיבת "הראל" לקראת המבצע וחייליו הגיעו לקריית-ענבים חסרי נשק. לקראת אבו-גוש נפרד לויצה מן השיירה ופנה למפקדת הגדוד. חיילי פלמ"ח מהגדוד הרביעי עצרוהו בכניסה לכפר ותבעו את הנשק. בתגרה שהתפתחה, הורד לויצה בכוח מהג'יפ, והרכב על כל אשר בו, "נלקח שלל". כתב יצחק לוי (לויצה): "כאשר הורידוני בכוח מהג'יפ והחזיקו בי, עלה עליו אחד מהם ונסע לקריית-ענבים. לא עלה על דעתי והם לא רמזו אף במלה, שרצונם בנשק שהובלתי. חשבתי לתומי, שכיוון שעברתי באזור שנשלט על-ידיהם, הם רשאים לעכב כל תנועה בתוכו. הלכתי לקריית-ענבים ושם מצאתי את הג'יפ שלי כשהוא ריק מהרובים שהובלתי. התקשרתי בטלפון ודברתי עם (יוסף) טבנקין. כאשר התחיל להשתמט מתשובה ברורה הבינותי שהמעשה המחפיר היה מאורגן, וטבנקין היה אחראי לו. אמרתי לו כמה מילים חמות ויצאתי לירושלים"[125].

לויצה דיווח על התקרית למפקד המחוז והלה הוציא הוראה לכוחות המחוז בזו הלשון: "בעקבות התקפה של כוחות הראל על כוחותינו ושדידת נשק וחפצים פרטיים לפי פקודת הראל, הנני להורות בזה, שהחל מקבלת פקודה זו ועד להודעה חדשה, יש להפסיק כל קשר, תיאום וסיוע בעבודה, במצרכים ובציוד, עם חטיבת הראל וכל הנוגעים לה. על כל איום יש להשיב בנשק"[126]. שאלתיאל היה מלא זעם ועלבון שהצטברו אצלו מכבר, בשל יחסם והתנהגותם של מפקדי הראל כלפיו. הוא שלח מברק גם לפיקוד העליון, ובו הודיע על הפסקת שיתוף-הפעולה עם הראל. בן גוריון הודיע חזרה, שהורה לחקור בנושא ולהחזיר את הנשק והג'יפ. אחרי יום הגיע מברק נוסף ושאלתיאל תבע בירור בעניין. בן-גוריון השיב שמבחינתו, הבירור אינו נחוץ: "לי עצמי לא נחוץ הבירור, כי אני יודע שכך הם נוהגים לא מאתמול. אעקור את הנגע הזה. אבל בשעה זו הגנת ירושלים ושחרורה קודמים לכל". חודש קודם, עוד ב- 14 באפריל, דיווח מי שהיה ממונה על התנועה בכביש לירושלים מטעם המטה כללי, מישאל שחם לידין, על כך שנשק שניתן לטבנקין בתל-אביב עבור חטיבת "עציוני" וכלל ציוד צבאי ושתי מרגמות "דווידקה", מצא את דרכו למחסני חטיבת "הראל" ולא לעציוני. כך היה גם לגבי נשק של כיתת נוטרים שליוו משוריינים לירושלים, ונשלחו על-ידי חיילי חטיבת הראל, חזרה למקומם בידיים ריקות. מדיניות זו של חטיבת "הראל" לא הייתה מקרית אלא נקבעה בפקודות שהוציאו בכתב. רק התערבותו האישית של בן-גוריון, והתעקשותו אצל מפקד החזית (דוד מרכוס) ואצל יגאל אלון מפקד הפלמ"ח, שהדין ימוצה, השיבו את הג'יפ והנשק לגדוד[127].

מרכוס היה יהודי-אמריקאי, בוגר האקדמיה הצבאית בווסט-פוינט (מחזור 1924), ששרת כקצין מבצעים בכיר בצבא האמריקאי ומפקד בסיס אימונים לסיירים. בפלישה לנורמנדי שימש כמשקיף במפקדה העליונה של הגנרל אייזנהואר. על דעת עצמו הצטרף לדיוויזיה המוטסת ה- 101 ואף צנח עמה בקרב. היה בעל השכלה משפטית ושרת בענפים שונים של הפנטגון. משפרצה מלחמת העצמאות, נעתר לפניית חברים והתנדב לסייע, מתוך ניסיונו הצבאי והמנהלי, כאן בארץ להקמת צה"ל. ערב ההפוגה הראשונה, בלילה שבין ה- 10 ביוני וה- 11 בו, 1948, השתתף במסיבה שנערכה במפקדת גדוד "בית-חורון" במשטרת אבו-גוש. לפנות בוקר פנה לישון במשרדו שבמנזר ובדרך עשה את צרכיו. ייתכן ששוב לא מצא את דרכו למנזר ולקריאת הזקיף לעצור, ענה תשובה לא ברורה באנגלית ונורה[128]. הובא לקבורה בארה"ב.

ב- 11 ביוני, בתחילת ה"הפוגה" בקרבות בירושלים, סופח גדוד "מוריה" לפלמ"ח ויצא מירושלים למחנה סרפנד (צריפין), למנוחה ולאימונים[129]. במקומו נכנס לירושלים גדוד "בית-חורון", שפינה את משלטי שער-הגיא, ועבר לשבת בסמינר בבית-הכרם, בחלקה הדרומי של העיר. על המועד המדויק שבו התרחשה ההחלפה בין הגדודים, יש חילוקי דעות בספרי הזיכרונות. לויצה כתב: "ב- 14 ביוני סופח הגדוד ("מוריה") זמנית לחטיבת "הראל" ויצא לקריית ענבים"[130]. ובמקום אחר: "ב- 16 ביוני (חמישה ימים בתוך ה"הפוגה") פרסם מטה המחוז פקודה לארגון הכוחות מחדש…, הקצאת החזיתות נדחתה, ולא יצאה אל הפועל לפני תום קרבות "עשרת-הימים" (אחרי ה- 18 ביולי)"[131]. יש מי שזוכר ש"הגדוד (מוריה), נטש את העיר ביום שבו התחילו הקרבות שנית. הוא קבע את מושבו…, על ההרים המשקיפים על כביש ירושלים  – תל-אביב"[132].

אחרי ה"הפוגה" הראשונה, התחדשו הקרבות בירושלים ב- 8 ביולי, בצליפות ובהפגזות, והחלה תקופת קרבות חדשה (שהסתיימה ב"הפוגה השניה") והמוכרת בשמה: "קרבות עשרת הימים". הקרבות העיקריים שהתנהלו באותם עשרה ימים (ויותר) בעיר, היו המאבקים עם הלגיון והמלחמות על תיקוני קו הגבול ליד מוסררה, והניסיונות לשחרור העיר העתיקה מהמצור שנכפה עליה. כך או כך, ברור שלקראת מבצעים אלו כבר היה גדוד "בית-חורון" בפיקודו של זורע בתוככי ירושלים, מתארגן בעמדותיו החדשות.

ההפוגה נמשכה ארבעה שבועות והגיעה לקיצה ב- 8 ביולי בבוקר. בירושלים התחוללו שינויים מפליגים במצב הרוח של האוכלוסייה ושל כוחות הביטחון. עם פתיחת דרך "בורמה" (דרך חטיבה 7) זרמו לעיר כמויות גדולות של ציוד צבאי, מזון ודלק. גם בתקופת ה"הפוגה" פרצו מדי פעם חילופי-אש ולכוחותינו היו נפגעים, אך ה"הפוגה" בכללותה העניקה ללוחמים בעיר פסק-זמן למנוחה ולחידוש כוחות. לאחר שכל צד ארגן את כוחותיו, התחדשו הקרבות בירושלים ביתר שאת. סיום המלחמה נראה כבר באופק וכל צד שאף להגיע להישגים לפני הפסקת האש.

מטה המחוז פרסם פקודה לארגון מחודש של הכוחות בירושלים. בסוף יוני הוקמה בכל גדוד פלוגה מסייעת שצוידה בשלושה מקלעים בינוניים (מקב"ים), שתי מרגמות "3 ומרגמת "דווידקה". בוטלו גדודי החי"ש והחי"מ והוקמו שבעה גדודי חי"ר שאליהם הועברו כל אנשי החי"ש ובעלי כושר קרבי מן החי"מ. בעיר נקבעו שלוש חזיתות – צפון, דרום ומערב – והגדודים חולקו ביניהם. גדוד 62 בפיקוד זורע, נקבע כעתודה מחוזית[133], והעביר את מרחב פעולתו למרכז העיר ולדרומה. למרחב שער-הגיא עבר גדוד 61, גדוד "מוריה".

פריצת המצור על ירושלים וההתבססות של כוחות ה"הגנה" בחלקו המזרחי של הכביש, פריצת דרך "בורמה" והעייפות הכללית, הביאו כבר להרגשה של סוף המלחמה. זורע חשב שיהיה לא נכון לסיים את המלחמה שגדודו נשאר כל הימים האלה במוצבים. הוא סיפר: "הודעתי שאני לא רוצה להיות מרותק למשלטים. אני רוצה לצאת גם לפעולות והגדוד מוכן ומאומן. לפחות פלוגה וחצי שלו הייתה טובה. אני לא זוכר מה קדם למה, אבל נתנו לי גזרה בירושלים. את דרום העיר – את מה שנקרא מיס-קרי ואחר-כך גם את מלח'ה. כל הרכס ממלח'ה מערבה, מה שנקרא היום קריית-יובל, ואנחנו קראנו לזה ה"קולנוע", היה בשליטתי. לא אנחנו כבשנו את זה אבל זה היה הקו העירוני ושם נלחמנו. במיס-קרי היו עלינו שתי התקפות של ה"אחים המוסלמים" ושברנו אותם. ממש עשרות הרוגים היו להם שם, והמצרים הרעישו את ירושלים בתותחים. עד אז הרעישו את ירושלים בתותחים, רק הירדנים"[134].

גדוד 62 החזיק בקו מלח'ה – מיס-קרי, כשעמדות האויב בטווח מגע קרוב ולעיתים אפילו בטווח הטלת-רימון. זרו מילא את התפקיד המתיש הזה, תוך שהוא שומר על משמעת מבצעית ויוזמה התקפית. בעדות לאורי מילשטיין סיפר זורע על קרב שהגדוד, והוא אישית היו מעורבים בו במרחב העירוני בדרום. זה היה התקפת ה"אחים המוסלמים" המצריים על מיס קרי בדרום מערב העיר. המצרים הפגיזו קשה את המחנה והסתערו גלים-גלים על הגדרות. מפקד פלוגה ב', צבי צלנר, היה חולה והזעיק את זרו באמצע הלילה להחליפו. למרות ההתקפה הסוערת וקרב הרימונים הקשה על הגדר, נהדפו התוקפים כשהם משאירים אחריהם עשרות חללים בשדה הקרב.

גזרת "בתי מנדלבאום" – משטרת בית-שערים

ה"הפוגה השנייה" נקבעה להתחיל ב- 18 ביולי בבוקר, ולא נקבע מועד לסיומה. ההפוגה לא החזיקה, אלא מספר שעות ושוב התחדשה האש למספר ימים. הכוחות בירושלים התייצבו כבר בקווים של סוף מלחמה. היה ברור שקווים אלו, פחות או יותר, יהיו הבסיס להסכמי שביתת-נשק. כדי להיכנס בתנאים משופרים להסכמים, רצה כל צד להרחיב את שליטתו במרחב העירוני.

גולת-הכותרת לפעולות המחוז היזומות אותה תקופה בירושלים, היה מבצע "קֶדֶם" לכיבוש העיר-העתיקה.

תוך כדי ההכנות למבצע "קדם" החל הלגיון לתקוף בגזרת מנדלבאום וכבש את משטרת מאה-שערים. ב- 16 ביולי החליט מטה המחוז להעביר שתי פלוגות מגדוד "בית-חורון" שהיו בהר-ציון לגזרת מנדלבאום[135]. בשעות הערב החליפו אנשי "בית-חורון" את גדוד 65 (חי"מ) והחילופין נתנו מיד את אותותיהם. מפקד הגדוד, זורע, יזם פשיטה בעוצמה של פלוגה על משטרת בית-שערים, שנתפסה קודם לכן על-ידי הלגיון. כיבוש המשטרה סיכל ושיבש במידה רבה את תכניות הלגיון בגזרה. לפי עדות זורע, הניתנת בספרו של לויצה: "לפי הידיעות שקיבלתי לאחר מעשה מפי ציון אלדד…, בדיוק באותו הזמן תכנן הלגיון התקדמות בכוון דרומי מתוך כוונה לנתק את ירושלים העברית מכוון מערב. כיבוש המשטרה (במאה-שערים) על-ידי פלוגתי סיכל את תכניות הלגיון, אולם הוא לא הרפה ממאמציו…, הדפנו שמונה התקפות, כאשר הגזרה כולה מוחזקת על-ידי הגדוד, מאחר שגדוד החי"מ שישב שם נטש את עמדותיו. החלפתי כמה פעמים את הפלוגה שהייתה תחת לחץ האויב. על-ידי כך התישו הפלוגות שלי, בקלות יחסית את האויב, אשר פעל באותו הזמן עם אותם אנשים"[136]. בשעות הערב של ה- 17 ביולי ניטש קרב קשה על עמדת תורג'מן והיא פונתה. למחרת עם שחר חזרו כוחותינו והשתלטו על העמדות האלה הסמוכות למשטרת מאה-שערים. הכוח התוקף, שתי מחלקות של פלוגה ב' בפיקוד צבי צלנר, נערך להתקפה בגלים: כאשר מחלקה אחת נעצרה בגלל האש הנגדית ומכשולים שונים, הסתערה המחלקה השנייה, והשלימה את המשימה. בית "שטייניץ" ו"עמדת-תורג'מן" הסמוכה לו, נכבשו מחדש. בשעת ההתארגנות נתגלתה שיירת משוריינים של הלגיון הנערכת להסתערות מכוון נחלת-שמעון. הכוח נסוג טקטית לעמדות שמעבר לכביש, מהן יוכל להפעיל נשק נגד-טנקים (פיאט) ומקלעים כנגד החי"ר המסתער, והמתין להתקפה. מחלקה שנייה המתינה ככוח עתודה לצורך התקפת-נגד. התקפת השריון נעצרה  אולם כוח החי"ר של האויב, בכוח של פלוגה לפחות המשיך בהסתערות, חלקו על בית-מנדלבאום וחלקו על בית-שטייניץ. חלק ממתחם בית-שטייניץ נכבש אולם התקפת הנגד של גדוד "בית-חורון" החזירה את השליטה לידינו. לאחר שעה נוספת, חידש הלגיון את ניסיונותיו ושוב נכשל. הפעם צירף זרו גם אש מסייעת על ריכוזי האויב בחצר מנזר סיינט-ג'ורג' וההתקפה נשברה. בשעות אחר-הצהרים הגיעה פלוגה א' של הגדוד כתגבורת ועסקה בפנוי הנפגעים. על-פי דווחים מאוחרים יותר, נהרגו לאויב כששים לוחמים ביומיים האלה של 18 – 19 ביולי ולכוחותינו נהרגו ששה-עשר לוחמים. רבים יותר נפצעו אולם הקרבות בגזרה פסקו וה"הפוגה השניה" נכנסה לתוקפה. בארבעת ימי הלחימה בגזרה זו, שבה החזיק גדוד "בית-חורון" בפיקודו של מאיר זורע, הותש כוחו של הלגיון, אבדותיו היו כבדות והוא לא הצליח להגיע לשום הישג ממשי מבחינתו. מלבד פיצוץ כמה בתים, לא השתנה קו העמדות, ובתי מנדלבאום נשארו בידי כוחותינו. זורע סיפר בעדותו: "אני זוכר שגדוד החי"מ ברח מהעמדות ואני נכנסתי ממש ברגע האחרון, תחת אש מקלעים כבדה ביותר. נכנסתי ראשון וגררתי אחרי פלוגה. שמתי אותם אחד-אחד בעמדות…, פוצצנו (את משטרת בית-שערים) ונסוגונו מעבר לכביש…, אני שם הפעלתי פיאט בעצמי. אמרו לי שהקו סביבי מתמוטט וקלטנו תשדורות של הלגיון שהוא פורץ ומגיע לכביש…, ידעתי שאני מחזיק שם את הפלוגה בהגנה בבתים טובים…, ארבעה ימים , הם המשיכו להפגיז כי הם חשבו שלנו אין כבר כוח, ואילו אני החלפתי כל הזמן את הפלוגות…, החלפתי שלוש פעמים את הפלוגה, ושברתי את כל ההתקפות של הלגיון לפרוץ במנדלבאום. אני מחזיק לעצמי טובה בשביל הכמה ימים האלה ואני חושב שהצלתי את הניתוק של מערב העיר[137].

ניסיון הפריצה לעיר העתיקה – מבצע  "קֶדֶם"

ב- 15 ביולי כינס שאלתיאל את מפקדי המחוז הבכירים והודיע על המבצע המתוכנן. מועד המבצע נקבע לליל 16 – 17 ביולי, הלילה האחרון שלפני תחילתה של ההפוגה השנייה. "ההכנות לפריצת חומות העיר העתיקה חרגו מן השגרה המקובלת", כתב יצחק לוי (לויצה), שהיה מהקצינים הבכירים של המחוז, "המתכננים הניחו, כי שערי העיר מבוצרים ומוגנים במידה כזאת, שלא יהיה אפשר לחדור דרכם. על-כן התרכזו במציאת פתרון לפריצת חומות העיר. מדעני חיל-המדע, בראשות פרופ' רקח, מראשי הפקולטה לפיסיקה באוניברסיטה העברית, עמלו לייצר מטענים מיוחדים דמויי פעמון (קונוס של "מטען חלול"). צוות גיאוגרפים והיסטוריונים בראשות פרופ' בנימין מזר וד"ר דוד עמירן, טרחו לגלות את נקודות-התורפה לדעתם, בחומת העיר העתיקה"[138]. בתכנון המבצע לא התייעץ שאלתיאל עם המטה הכללי והתכנית שפרש לפני המפקדים הבכירים במחוז, הייתה הפתעה עבורם. היו בה כל הסממנים של התקפת-המצח הכושלת על שער-יפו, חודש קודם. בדיון שהתפתח במטה המחוז, היו שתמכו בה ובפריצת חומות העיר על-ידי ה"קונוסים", והיו שתמכו בהפגזה מסיבית אל בין החומות ובכך לגרום לבריחה המונית. עלו גם הצעות אחרות.

זורע לא היה שבע-רצון מהתכנית שהציג מפקד המחוז, וביטא זאת. הוא הציע תכנית שונה: "טענתי, כי עלינו לנצל את ההזדמנות למעשה החורג מן השגרה המקובלת עד אז. דרשתי להפנות את הגדודים, לכל אחת מהדרכים המובילות לירושלים. דהיינו: לכבוש את רמאללה, שועפאט והגבעה הצרפתית ולהחזיק בהם, גדוד שני לכביש יריחו ולחסום אותו, את הגדוד השלישי לכביש בית-לחם ולחסום אותו. טענתי, כי על-ידי מעשה של בידוד העיר, תיפול העיר העתיקה לידינו כפרי בשל"[139]. מפקד המחוז לא קיבל את הצעתו של זורע. על פי התכנית שקבע, תוכננה פריצה בשלוש נקודות: גדוד "בית-חורון" יפרוץ את החומה בחלקה הדרום-מערבי לכוון הרובע הארמני באמצעות מטען קונוס, אצ"ל יבקיע את "השער החדש", ולח"י יפרוץ את החומה בפינה הצפון-מערבית, אף הוא באמצעות קונוס. מתכנני המבצע היו חדורים בטחון שפריצת החומה בכמה נקודות וחדירת כוח רב פנימה לתוך העיר העתיקה, יביאו להכרעת המערכה ביממה האחת, שנותרה עד תחילת ההפוגה. הם תלו תקוותם במטעני הנפץ הגדולים ששקלו מאות ק"ג כל-אחד ונועדו לפרוץ את החומה. הקונוסים שפיתח חיל המדע, אמורים היו להיות המפתח להצלחה – בדיעבד הם היו הגורמים העיקריים לכישלון. המטענים היו כבדים מדי, גדולים ולא נוחים לנשיאה – ללא השוואה עם המטענים הקטנים המוכרים. לכל חרוט נדרשו שלוש עד ארבע זוגות ידיים והתנועה עמם בדרך ההתגנבות לחומה, הייתה מסורבלת[140]. בסופו של דבר, גם ללא תועלת. פיצוצם לא הבקיע את החומה, אפילו לא סדק אותה. הוא השאיר רק כתמי פיח, שהליצנים התבדחו עליהם. כותב לויצה: "מכל בחינה שהיא היה הזמן בשל לפעולה מסיבית לכיבושה של ירושלים כולה. למרבה הצער לא השכלנו לבצע פעולה זו כראוי"[141]. בכישלון המהדהד של מבצע "קדם", סיים שאלתיאל את כהונתו כמפקד ירושלים.

ב- 25 ביולי קיבל משה דיין את הפיקוד על ירושלים. המטכ"ל ייעד אותו אמנם ללחימה בנגב, בראש גדוד הפשיטה שהוביל ב- 11 ביולי בקרב על כיבוש העיר לוד, אולם בן-גוריון רצה בירושלים את דיין. זה גם היה המפתח לשובו של גדוד "מוריה" לירושלים. החלוקה לשלוש חזיתות לא תאמה, לא את מערך האויב ולא את מפת המבצעים המתוכננים של המחוז. היא התקיימה למעשה עד ל- 9 באוגוסט ואז חולקה האחריות בעיר מחדש, והפעם לשני מרחבים. המרחב הצפוני, מול הלגיון, הועבר לאחריות ופיקוד יצחק לוי (לויצה) והמרחב הדרומי, מול המצרים, נמסר לפיקוד זרו [142]. גדוד "מוריה" הוצב במבואות המערביים של ירושלים וכן תפס מספר משלטים בין צרעה ואשתאול, כדי לאבטח את סלילת "כביש הגבורה", מאשתאול לכניסה הדרומית של ירושלים[143].

קרב ארמון-הנציב

גורל המערכה בירושלים נחרץ כבר למעשה ביולי 1948, כאשר דיין נכנס לתפקידו כמפקד העיר ירושלים ומפקד המחוז, בסוף "ההפוגה השנייה". אותה תקופה כבר היו שני הסכמים שחתם קודמו, דוד שאלתיאל, בשם ממשלת ישראל. הראשון: "הסכם הר הצופים", נחתם שבועיים-שלושה לפני חילופי התפקיד, והשני נחתם ב- 21 ביולי 1948. ההסכם הראשון קבע כי הר הצופים יהיה מפורז ותחת דגל האו"ם וההסכם השני קבע הפסקת-אש וסטאטוס-קווֹ בשטחי ההפקר שבין הקווים. בחמשת החודשים, עד סוף דצמבר  1948, התרחשו שתי פעולות צבאיות עיקריות ביוזמתו של מפקד ירושלים החדש. דיין הגדיר זאת כך: "בחמשת החודשים עד גמר הלחימה הורשו רק שתי פעולות צבאיות, מוגבלות ביותר…, את הסכם הפירוז של אזור ארמון-הנציב הפרו כוחות ערביים בלתי-סדירים ואושרה פעולה שנועדה לשפר את עמדותינו ליד ארמון הנציב אולם לא לכבוש את הארמון וסביבתו המגודרת, ועוד פעולה, בפרוזדור לירושלים – לנסות לכבוש את בית ג'אללה אולם בתנאי שהמבצע יסתיים בלילה אחד" [144]. הניסוח הזה של דיין, שנכתב במרחק עשרים וחמש שנים הוא בעייתי: אם היה הסכם פירוז, כדברו, מדוע אושרו פעולות צבאיות? ואם אושרו פעולות צבאיות, מה פשר המגבלות שהוטלו? שני הקרבות הללו ובמיוחד זה של ליל  17 – 18  אוגוסט  1948, בארמון-הנציב, הם קרבות שראויים לחקירה מדוקדקת.

לויצה כתב: "גם באוגוסט לא ידענו יום אחד של שקט… כאמור יזמו הערבים… את הירי ואת ניסיונות החדירה ותעוזתם גברה מיום ליום. דיין החליט לשנות את המצב על-ידי פעולה יזומה לכיבוש שטח מבלי לעזבו. כאובייקט לכיבוש בחר דיין בשלוחה המערבית של הגבעה שעל פסגתה שוכן ארמון-הנציב ("הר העצה הרעה"). הוא לא רצה להסתבך בפעולה באזור הלגיון ובחר בשטח המוחזק בידי המצרים, בתפר שביניהם לבין הלגיון הערבי. היה זה אזור מפורז נרחב ובמרכזו מטה משקיפי-האו"ם (ארמון-הנציב)…, הבחירה הייתה רעה…, כאשר דן דיין בתכניתו עם הלל פפרמן, קצין המבצעים החטיבתי, ועם זרו, שניהם קצינים בעלי ידע וניסיון מהבריגאדה היהודית, הם התנגדו לה בתוקף והצביעו על פגמיה המרובים אולם דיין התעקש ופקד לבצעה" [145].

כאשר הגיע דיין לירושלים, סיפר זורע, שמחנו לבואו. יותר מאוחר, אחרי פעולת "ארמון-הנציב" הכושלת, אמר דיין לזורע שאף שאין לו ספק באומץ ליבו האישי, הרי הגדוד שלו, מהווה אגוז קשה ומגובש מדי. דיין התחייב לשבור אותו. "אמרתי לו" פירט זורע: "נא, אתה תשבור. הוא רצה לפרק את הגדוד שלי. אני חינכתי כל אחד למחשבה עצמאית ולא לפחד לומר מה שאתה חושב. המ"פים שלי לקחו דוגמה ממני. זה היה חזק מדי בשביל דיין…, הוא (דיין) היה יותר ענייני, יותר קרבי ויותר גנרל של שדה מאשר שאלתיאל, אבל בסך-הכל הוא נכשל כמפקד ירושלים. לדעתי הוא לא עשה (ולא) כלום בירושלים מבחינה קרבית"[146].

בספרו כתב דיין על הפעולה הזו כך: "הפעולה בארמון הנציב… נכשלה לחלוטין. בתחילתה כבשו כוחותינו כמה עמדות אבל בסיומה נאלצו להיסוג מן השטח שנתפס. אבדותינו היו 11 הרוגים, 20 פצועים וחמישה שבויים. לכישלון הפעולה היו הסברים שונים, אך ברור שההוראה האוסרת לכבוש את ארמון הנציב וסביבתו הקרובה, מנעה מראש אפשרות להשתמש בשטח החיוני השולט על אזור הקרב. מפקד גדוד 62 (זורע), שביצע את הפעולה ציין בדיווחו כי היה קשה להילחם וכמעט לא אפשרי להחזיק בשטח בלי לתפוס את ארמון-הנציב ולהתבסס בו. לדעתו, הייתה הסיבה  העיקרית לכישלון, לחימה לא טובה של מקצת האנשים. הקושי להחזיק בשטח בלי לכבוש את ארמון הנציב היה עלול לתת אותותיו בחריפות בשעות היום, ואילו המשבר ותחילת הנסיגה, שהפכה מבוהלת, היו עוד בשעות הלילה" [147].

לקראת צאת ספרו (אבני דרך), כתב דיין לזרו: "במהדורה העברית של ספרי נפלה לצערי טעות, בפרק מפקד ירושלים.  בעמ' 76 כתבתי: לדעתי הייתה הסיבה העיקרית לכישלון לחימה לא טובה של מקצת האנשים והדפיסו – לדעתו… לספר מצורף דף תיקונים אבל מאחר והקורא אינו מתחיל את קריאת הספר בדף התיקונים שבו, אני מוצא לנכון לכתוב לך על כך".

בברכת שנה טובה,      משה דיין, חבר הכנסת,          29.8.1976

זורע השיב לדיין: "למשה שלום.

קיבלתי את מכתבך ביחס לעמ' 76 בספרך… אם המדובר בהתקפת הגדוד ה – 62, "בית חורון", על ארמון הנציב – לדעתי מי / מה שחסר באותו לילה בשטח זהו המח"ט. כל ניסיונותיי להתקשר עמו, אותו לילה כולו, נענו בתשובה שאין להשיגו כי אין יודעים היכן הוא".

מאיר זורע,     מנהל המינהל,       20.9.1976 [148]

קרב "ארמון-הנציב" היה בעייתי עבור חיילי גדוד "בית חורון", עבור סגל הפיקוד של הגדוד ועבור מפקדו – מאיר זורע. בספרו האוטוביוגרפי, מתייחס דיין בקיצור רב לקרב הזה, אולם בספרו של שבתי טבת על משה דיין, יש פרטים רבים. רבים מדי, עד כדי לעורר חשד. בסופם של הדברים כותב שבתי טבת: "גם בסיכום החטיבתי שנערך מיד לאחריה, ב– 10  בבֹקר ב –  18  באוגוסט, היו חילופי דברים מרים. אם זאת שלא פקפק לרגע באומץ האישי של זרו, אמר משה, כי היה עליו ללכת בראש אנשיו. מנהיגותו בשדה הקרב עשויה הייתה לחרוץ את גורלו (של הקרב) לטובה. ואילו זרו טען, כי בחשכת הלילה אין לנוכחות הפיסית של המג"ד השפעה של מנהיגות על חייליו, אלא רק על הסמוכים אליו. עדיפה הייתה בעיניו נוכחותו במוצב, שאִפשר לו קשר (אלחוט) וממילא שליטה על כל הכוח. זרו מיקד את ביקורתו גם כנגד שעת – הקשר החסרה עם משה"[149].

מלוח הזמנים המתואר בספר, עשוי הקורא לחשוב שדיין נעדר ממפקדתו כשעה לערך, בערב, שעה שהקרב טרם התחיל. בכל העדויות האחרות שונה לוח-הזמנים לחלוטין. לפי דווח מטה גדוד "בית חורון", נמשך הקרב לבֹקר שלמחרת ואף נכנס לאור היום. בדו"ח קצין-המודיעין על הפעולה נאמר: "זמני הפעולה (לפי התכנית): פלוגה א' – ברגל ב – 1115, פלוגה ב' – במשוריינים ב – 0010 , שעת האפס – 0015. מהלך הפעולה : פלוגה א' יצאה ב – 1135 , הגיעה למקום ההיערכות בשעה 1200 בלי שירגישו  בה"..[150].

לא סתם מדגיש בספרו שבתי טבת, את לוח הזמנים ה"מדויק": "אולם פפרמן, קצין המבצעים החטיבתי, לא השיג קשר עם משה במשך שעה תמימה". ועוד מוסיף טבת ואומר: "קשה היום לשחזר את הנסיבות ולומר בדיוק באיזה שעה חסר הקשר. לפי פפרמן הייתה השעה מוקדמת ולפי זרו מאוחרת. יש לשער שהייתה, היכן שהוא בין  8  ל – 11  בערב. אותה שעה לא היה משה במוצב החטיבתי ופפרמן לא קיבל מענה בטלפון ממעונו הפרטי. מחשש של תקלה בקו הטלפון שלח פפרמן רץ והלה מצא את משה במעונו. אז חש למוצב החטיבתי, ולפי פפרמן כבר היה בו ב – 11  בערב" [151]. ועוד ציטוט: "בהעדר משה, סרב פפרמן להעניק לזרו אישור לתפוס את ארמון הנציב. כאשר נתברר לו, כי הערבים… חולשים גם בשטח החיוני וכי מצב אנשיו של זרו יורע בהאר יום…, הוציא לזרו פקודת נסיגה. לפי זרו, הוא קיבל את פקודתו של פפרמן בחצות. עדויות אחרות מחזקות את הגרסה של פפרמן שהורה על הנסיגה לפני 11 בערב. כאשר בא משה למוצב החטיבתי, אישר את פקודתו של פפרמן"[152].

אלו תפרים גסים, בהם מנסה שבתי טבת, להבליע את העדרו של משה דיין ממוצב הפיקוד כל אותו הלילה. בעדות שנתן לארכיון צה"ל ב– 1959 אומר זורע: "החל מ – 0200 (שתיים בלילה), חזרתי ודרשתי במפגיע להתיר לי להשתלט על הארמון וסביבתו. דבר זה נאסר עלי על ידי קצין האג"מ החטיבתי (פפרמן)…, המח"ט בכלל לא ניתן היה להשגה, מסיבות שאינן ידועות לי. אני משוכנע שהוא לא היה בכלל במפקדתו. איני יודע היכן היה בכלל אותו לילה…, בדלית-ברירה החלטתי על נסיגה על-דעת עצמי…"[153].

קצין המודיעין של הגדוד, יצחק – קורט לוין כותב בספר הזיכרונות שלו: "במקרה הזה, כל נסיגה חייבת הייתה לקבל אישור מפקד החטיבה. אבל לא הצלחנו לאתר את משה דיין. בהתחשב בחשיבות המשימה, הוא צריך היה להקים עמדת פיקוד קדמית, סמוך למקום הקרב, או לפחות להימצא בבסיס החטיבה. לא כך היה מצב העניינים. בסופו של דבר מצאו את משה דיין בביתה של פילגשו ובשעה 3 לפנות בֹקר ניתן האישור לנסיגה[154].

בעיתונים "דבר" ו"הארץ" מאותם ימים רב הבלבול ואי-הידיעה. אמנם המצור הוסר בחלקו הגדול, אולם אמצעי התקשורת והדיווח היו עדיין לקויים. יתכן גם שהיה רצון לערפל במכוון את הידיעות מאזורי הקרבות. ב"דבר", תחת הכותרת, "אווירת ערב מלחמה בירושלים" נכתב: "כדי לבלום את התקדמות האויב מכיוון ארמון הנציב לעבר החווה (חוות הלימוד החקלאית של רחל ינאית-בן-צבי) נאלצו אנשינו להתקדם ולתפוס עמדות מסביב לחורשת ארמון הנציב…, כחלק משיטת הלחימה בדרך הנסיגה משם לאור היום, נשארו כמה מאנשינו תקועים בין עצי החורשה ונפלו בשבי הלגיון הערבי" [155].

עבדאללה אל-תל שהיה מפקד הלגיון הירדני בירושלים כתב על ליל הקרב ההוא: "ביום  ג', ה– 17  באוגוסט  1948, בשעה 10.30 בערב, פתחו היהודים בהפגזה כבדה על האגף השמאלי. שטח ההפגזה התפשט והקיף את האזור שבין הר-ציון עד צור-באחר, כולל ואדי רבאבה, אל-ת'ור, אזור ארמון-הנציב… ועמדות המצרים בדרום.  נתברר לי כי המפקד היהודי החדש לא נואש והוא מנסה הפעם להשיג ניצחון כדי לבסס את מעמדו…, מטרת ההתקפה בה פתח הייתה מסוכנת שכן הוא שאף לכבוש את הר ארמון-הנציב ולרדת משם לעבר כביש רבת עמון…, במקרה של ניצחון אי אפשר היה למנוע את נפילת ירושלים לידי היהודים…, ב– 18  לאוגוסט בשעה 4 לפנות בֹקר החלה הארטילריה של הגדוד השישי…, והגדוד הראשון (ירדניים) להרעיש את אזור ארמון-הנציב, את תלפיות ואת עמדות היהודים…, גם התותחים המצרים הפגיזו אותה-שעה את הר (ארמון) הנציב ואת השכונות היהודיות ששימשו בסיס להתקפה היהודית…, שהסתיים הקרב ב – 18.8 בשעה 8 בבֹקר חזרתי  לאל-רוד'ה" [156]. לוח הזמנים שאל-תל מציין ברור למדי ותואם את העדויות של זורע ושל יצחק לוין, קמ"ן גדוד "בית-חורון".

בקרב הזה ב"ארמון-הנציב" איבדה החטיבה 14 לוחמים מהם שבעה מלוחמיו הטובים והמנוסים של גדוד "בית-חורון" ובהם גם מפקד הפלוגה האהוד – מאיר חפץ[157]. עוד חמישה נלקחו בשבי הלגיון והובלו למחנה האסירים, שם פגשו גם את שבויי גוש-עציון. ב- 20 באוגוסט התיר ה"צלב האדום", בהסכמת הפיקוד הערבי את הוצאת גוויות חיילי הגדוד שנותרו בחצר של ארמון-הנציב. זרו יצא לשם בלוויית כמה אנשי מטהו ונציג הצלב האדום, ומצאו שתי גוויות. במהלך ההתארגנות להעבירן לשטחנו וחיפוש בשטח מרוחק יותר, נפתחה עליהם אש והם נאלצו לחפש מחסה. האש נמשכה זמן רב ובינתיים הבחינו בלגיונרים ובאזרחים ערביים חמושים שנמצאו במקום, בניגוד להסכמי הפירוז והפסקת-האש. הערבים רצו לקחתם בשבי, ורק לאחר מאמצים של הצלב-האדום, הורשו זרו ואנשיו לחזור לשטחנו[158]. כישלון הפעולה ב"ארמון הנציב" עודד את הירדנים והם הגבירו את לחצם על קווי החזית בירושלים.

בשיחה על הקרב, שהתפתחה בין זורע והמראיין אורי מילשטיין, הביע זורע את ה"אני מאמין" שלו ביחסים בין פיקוד למפקדו. שאלה: מה היה השיקול של דיין שלא לכבוש את ארמון-הנציב?

זורע: "הוא היה פוליטיקאי. שאל אותו, אני לא יודע. אני קיבלתי את זה כנתון בלתי סביר לקרב. חשבתי, שעם להט הקרב הוא יאלץ לתת לי את זה…, שאלתי (במהלך הקרב) את הלל פפרמן איפה המח"ט? 'הוא לא בנמצא'. לא מצאתי את המח"ט כל (אותו) לילה. אם אתה שואל אותי, אז הוא בטח שכב עם איזו בחורה…, ספציפית איני יודע. כבשתי מה שאמרו לי לכבוש והתיישבתי שם, אבל אמרתי לו (עוד בצהרים, יום קודם): 'לקראת יום, חיי על ההרים החשופים האלה לא יהיו חיים'. שתי הפלוגות נפגשו בקצה שלוחה. הכל נראה תקין ואני חרד: הנה יעלה היום ויתחילו הצליפות. אי אפשר להחזיק שם. אין שם מחסה ואין שם כלום. לחפור אי אפשר כי הכל שם סלע".

שאלה: בעצם אפשר להגיד, שלפי המשימה הזו, הלכת להתאבדות.

זורע: "אני ביצעתי".

שאלה: יש פה נקודה שתמיד הפלמ"חניקים מביאים נגד יוצאי הצבא הבריטי. במקרה אחר, בלטרון, אמר שלמה שמיר: 'משאלתך, צו היא לי'. זה מה שאתה אומר במובן מסוים. דיין אומר ואתה עושה.

זורע: "תשמע, יצחק רבין היה שגרירנו בארה"ב. הוא עקף את שר החוץ, אבן, כל הזמן. הטיעון של רבין היה שהוא לא לויאלי לאבן (שר החוץ), הוא לויאלי למדינה. זה טוב לישראל או לא? המדינה היא שהחליטה לשים את אבן מעל רבין (והיא שהחליטה שכך טוב לה), כך שאני לא מקבל את חוסר הלויאליות למפקד ואת הלויאליות למדינה. מי שמך להיות לויאלי יותר מהבוס שלך למדינה, בשעה שהיא קבעה שאתה תהיה כפוף לו? אין לדבר הזה סוף…, אני נלחמתי כמה שיכולתי (בויכוח עם דיין), אחרי זה נותר לי רק להגיד: אני מתפטר.

שאלה: אבל לא אמרת.

זורע: "במלחמת השחרור אני מתפטר? השתגעת? קיוויתי אז, שתוך כדי הקרב הוא יראה שזה בלתי אפשרי (למלא את הפקודה, שאין להיכנס לארמון-הנציב) וירשה לי לעלות. הוא לא נמצא והלל לא לקח על עצמו את האחריות. עלה אור הבוקר והם התחילו לצלוף עלינו מסילואן בשני תותחים "סיקס פאונדר" (בכינון ישיר) ובמקב"ים"[159].

הקרבות בירושלים לא פסקו והירי הנרחב ברחבי העיר נמשך. נעשו גם ניסיונות לחדור לעמדותינו בקווי הפסקת-האש. אבידות החטיבה במהלך אוגוסט היו קרוב לחמישים חללים וכ-60 פצועים. ב- 14 באוגוסט חזר גדוד "מוריה" בפיקוד זלמן מרט לירושלים וכעבור שבוע התקבלה פקודת המטה כללי על הפרדת החטיבות בירושלים והקמת חטיבה מחוזית, בנוסף לחטיבה 6. תפקידה של חטיבת המחוז (מס' 16) היה להחזיק את הקווים המפותלים במרחב העירוני והוכפפו אליה ארבעה גדודים. מפקדה נתמנה יצחק לוי (לויצה). דרום-מערב העיר נשאר באחריות חטיבה 6 בפיקוד משה דיין, וכפופים אליו גדודי החי"ש הוותיקים: גדוד 61 (מוריה), גדוד 62 (בית-חורון) וגדוד 68, שמפקדו היה הלל פפרמן.

בתשעת חודשי הלחימה בירושלים נפלו חלל 500 לוחמים  בחטיבת "עציוני" ו- 1500 נפצעו ויצאו ממעגל הלחימה[160]. ב- 3 בספטמבר, נפגשו בבית נטוש בשטח ההפקר ליד נוטרדם, מפקדי שלושת הכוחות הלוחמים בירושלים: משה דיין, מפקד הלגיון עבדאללה אל-תל ומפקד הכוח המצרי, עבד אל-עזיז. השתתף בפגישה גם ראש מטה המשקיפים של האו"ם, הגנרל ריילי. הצדדים הסכימו לפנות כוחות משטחים שהוגדרו בהסכם הפסקת-האש, כמפורזים. המטכ"ל אישר את ההסכם והוא נכנס לתוקף למחרת. עוד באותו הלילה היו חילופי אש בדרום העיר וב- 12 בספטמבר הפגיז הלגיון את עמדותינו בהר-ציון. כעבור חמישה ימים, ב- 17 בספטמבר אחר-הצהרים, רצחה חולייה של ארגון הלח"י בירושלים את מתווך האו"ם, הרוזן השוודי פולקה ברנדוט. רצח ברנדוט הביא לפרוק יחידות האצ"ל והלח"י העצמאיות בירושלים וצירופם לצה"ל.

לפני הפסקת-האש בחזית ירושלים, נערך עוד קרב אחד משמעותי. זהו הניסיון לכיבוש בית ג'אלא בדרום ירושלים, במסגרת מבצע "יקב". בקרב שותפו גם כוחות פלמ"ח. ב- 19 באוקטובר 1948 השתתף גדוד "בית-חורון", פעם ראשונה בתולדותיו במבצע חטיבתי. היוזם היה המח"ט משה דיין, שמאז בואו לירושלים ביקש מהפיקוד העליון לאפשר לו לבצע פעולה בהיקף גדול, יותר מאשר קידום עמדות בשטח ההפקר. בן-גוריון לא מיהר להיענות לבקשתו, שכן המערכה על פריצת הדרך לנגב הייתה בעיצומה, והשיקול המדיני שלו היה שלא לשלב מערכה בירושלים עם פתיחת הדרך לנגב הנצור (מבצע "יואב")[161]. מרכז הגזרה המצרית בירושלים היה ראס בית-ג'אלא ואותו הציע דיין לתקוף. ההשתלטות עליו הייתה מפצלת את הכוחות המצריים בחזית הנגב, מאיימת על העיר בית-לחם ופותחת אופציה לכיבוש מחדש של גוש עציון. בן-גוריון השתכנע בהגיון המבצעי של התכנית ואישר אותה, בד בבד עם התקפה של חטיבת "הראל" על המערך המצרי מדרום למושבה הר-טוב ( מבצע "ההר")[162]. מועצת הביטחון של האו"ם עמדה להתכנס ולהכריז על חידוש ה"הפוגה", ולאישור הפעולה נוספה ההתניה: שתהיה זו פעולה של לילה אחד. על גדוד 68 מחטיבת "עציוני" הוטל לכבוש את רכס מיס-קרי (הישוב אורה של היום) ולהתקדם לגבעת עמינדב והכפר וואלאג'ה (למרגלות יד-קנדי של היום). על גדוד 62 ("בית-חורון"), שהעביר את האחריות לקו מלח'ה – מיס-קרי, לגדוד מחטיבת המחוז, הוטל לכבוש את עין-יאלו ואת המשלט שב"הר התעלה" (נמצא היום בפארק גילֹה), ה"רכס הלבן" ומנזר דיר קֶרמיזן[163]. המשימה העיקרית – כיבוש הר בית-ג'אלא – הוטלה על גדוד "מוריה". יוסף נבו (שלימים היה ראש עיריית הרצלייה) נכח במטה החטיבה כמשקיף בלבד, שכן עתיד היה להתמנות קצין המבצעים החטיבתי אחרי שהמבצע יסתיים. הוא ביקש לראות את פקודות המבצע הגדודיות. זו של מוריה הייתה רשומה בעפרון על מחצית העמוד, באלתור רב, וללא פרטים חיוניים. זו של זורע הייתה כיאות. היו בה משימות הגדוד בכלל המשימה של החטיבה, נספח המודיעין, חלוקת הכוחות ותפקידיהם והערכות למקרים ותגובות. היה נספח מנהלה ורפואה ואפילו נספח של אש לסיוע[164]. זורע סיפר בעדותו על קרב הלילה הזה, שהוא צפה בכוחותיו מראש גבעה סמוכה שמצפון לנחל רפאים ולפסי הרכבת: "היו לי שתי פלוגות ומסייעת למבצע הזה, ושני תותחים 75 מ"מ. זו הייתה הפעם הראשונה בקרבות ירושלים שהביצוע בין הארטילריה ובין חיל-הרגלים מזכיר קצת את הזמנים המודרניים…, כאשר הפלוגה שלי הגיעה לאיזשהו מקום, עוד לפני שהמפקד דיווח לי, ראיתי מקלע פותח עליו באש. הכנתי את הסיוע, ואז קיבלתי דיווח: 'מקלע יורה עלי'. אמרתי לו: 'שכב, תכף תרד עליו ארטילריה'. נתתי לארטילריה פקודת-אש לפי נ"צ שהכנתי מראש כמטרה, והיא שיתקה אותו. המקלע ברח אבל הוא הספיק להפיל לי שבעה הרוגים"[165].

המבצע החל בשעות אחר הצהרים של ה- 18 באוקטובר. מטהו של דיין התמקם בקרבת שכונת בית וגן, כך שתהיה תצפית נוחה על השטח וקשר רצוף עם הכוחות, אולם דיין הצטרף לכוח שיצא ראשון. גדוד 68 ועמו מפקד החטיבה, יצא לדרכו, כבש את "מיס-קרי" והמשיך לנוע לכוון הכפר וואלאג'ה. גדוד "בית-חורון", שיצא בשעות הערב המאוחרות יותר, כבש את עין-יאלו והמשלט על הגבעה הסמוכה. הכוח העיקרי של "מוריה", יצא ברכב ושמונה-מאות הלוחמים הוסעו לנקודת ההערכות, מזרחה למיס-קרי. משם החלו לצעוד בשורה עורפית ארוכה לכוון יעדם. קצת אחרי שחצו את מסילת הברזל, נפתחה עליהם אש ממקלע יחיד, מן המדרון שממול. טור הלוחמים הארוך לא מצא דרך להתגבר עליו וגורלו של מבצע "יקב" עמד איפה להיות מוכרע בגלל המקלע הזה. אי-הבנה וקשר לקוי בין מחלקת החוד ומטה הפלוגה, והלחץ שיש לסיים את המבצע בתוך לילה אחד, הביאו להחלטת המח"ט לסגת. כישלונו של מבצע "יקב" היה נעוץ בתכנונו. במרכזו היה מסע של כשישה ק"מ, שבו התנהלו 800 איש בשורה עורפית, בשטח הררי וקשה להליכה. מן הנמנע היה לתת סיוע באש או בהתערבות אחרת, ברגע ההיתקלות של יחידת החוד.

מפקדת גדוד 62 של זורע, התמקמה על שלוחה מדרום לירושלים, מעל עין יאלו ומשם צפתה אל שדה הקרב ומשם יכלה לשלוט בקשר על כוחות הגדוד. שתי פלוגות חיל-רגלים הוקצו למשימה ופלוגה מסייעת. כל חייל בכוח הרגלים לקח עימו חצי קילו חומר-נפץ כדי להכין לעצמו שוחה אישית, מים ומזון לשהייה בשטח של שתי יממות, נשק אישי ונשק מחלקתי. פלוגת החוד נועדה לעבור דרך מפקדת הגדוד, לגלוש לעין יאלו ומשם לעלות ב"הר התעלה" לכוון דיר-קרמיזן. הר התעלה כונה הרכס הקרוב מדרום, מעל מסילת הברזל שבנחל שורק (ואדי סראר), משום שתעלה נמתחה לכל אורכו בחצי או שני-שלישים מגובהו. דיר קרמיזן הוא מנזר בחצי הדרך לבית ג'אלא ובו יקב. אחרי ההתבססות להגנה, אמורה הייתה פלוגה נוספת של הגדוד לצאת משם ולהצטרף לכוחות "מוריה", לקראת המשימה המרכזית, כיבוש ראס ג'אלא. הפלמ"ח נועד להגיע ממערב, באיגוף דרומי עמוק (מבצע "להר"), ולהשלים את הכיתור.

מפקד הפלוגה המובילה של גדוד בית חורון היה שמואל מטות. מטות גדל בשכונה הוותיקה בית הכרם, בדרום העיר, והיה מעורב  מאז ילדותו בענייני ה"הגנה" בירושלים. עבר קורס מ"מ בג'וערה וב- 1945 התחיל ללמוד באוניברסיטה. עם פרוץ המאורעות פיקד על יחידת סטודנטים, וסופח לגדוד "מכמש". בפרוק הגדוד במאי 1948, נשאר עוד בתפקידו כקמב"ץ, לחסל עניינים. לאחר מספר חודשים עבר לגדוד "בית-חורון", שם התמנה למפקד פלוגה, אחרי שחפץ נהרג בקרב "ארמון-הנציב" וסמרקנד, שמונה במקומו, נעדר בקרב. הפלוגה השלימה את משימתה, כבשה את הכפר שארפת שהיה בדרכה ואת דיר קרמיזן והתבצרה ברכס שמעליו, למרגלות ראס ג'אלא. גדוד "מוריה" לא הגיע, ואחרי זמן קיבלו בקשר פקודת נסיגה. עם חמישה הרוגים ו- 12 פצועים נסוגו, עד הבוקר, לכוון מפקדת הגדוד[166]. ליוסף נבו, שעמד להיכנס באותו היום לתפקידו כקמב"ץ החטיבה, היה ביקורת על המח"ט דיין. לדעתו, על-אף אומץ הלב האישי שגילה דיין בהצטרפו לגדוד שנע לכוון מיס-קרי וואלאג'ה, הוא נכשל במילוי תפקידו כמפקד. שובו המאוחר למטה החטיבה מנע ממנו להיות מעורב ברגע המכריע, שבו נדרשה התערבותו והחלטתו בתקלה שארעה, בקרב המתנהל[167].

איש לא בא בטענות כלפי זלמן מרט על החלטתו בסוף הלילה לסגת, אולם מג"ד "בית-חורון", זורע, שגדודו ספג שבעה הרוגים ו- 12 פצועים, ומילא את חלקו כמתוכנן, התקומם כנגד ביטול המבצע. הוא תבע מהמח"ט לאפשר לו להמשיך, אולם דיין סרב[168]. לזורע הייתה תחושה לא נוחה מהסיטואציה. בתוך הקרב, אמנם לקראת סיומו, נקרא זורע בדחיפות למפקדת החטיבה וניסה לדחות זאת. כאשר הגיע לשם פגש את מפקד החזית, צבי לשצ'ינר (איילון) ואת דיין. הייתה לו לזרו מחשבה שהם מנסים לשמוע מפיו, את בקשת הנסיגה. זרו חתר להשלים את המשימה והעובדה שמקלע אחד עוצר את גדוד "מוריה" מלהמשיך הייתה תמוהה בעיניו. משלא זכו לשמוע בקשה לסגת, ציוו עליו לסגת. זרו התקומם ועל כל שאלה ששאלו ענה שהוא וחייליו לקחו זאת בחשבון והם מוכנים. 'האם החיילים מצוידים לשהייה בקור של ינואר בהרי ירושלים'? 'הם לקחו עמם ציוד מתאים'; 'האם יש להם מזון ומים מספיקים"? 'יש לשתי יממות'; 'תחמושת'? 'יש מספיק'; 'האם החיילים יכולים להתבצר באדמה הסלעית'? 'הם לקחו אתם חמרי-נפץ'. וכן הלאה והלאה, שאלות ששואלים לפני יציאה לקרב. זורע אמר בעדותו: "משהו הסריח בעיני בכל העניין הזה. לאחר זמן שמעתי על היבטים פוליטיים שהיו כאן ועל הסכמים כאלו ואחרים עם הירדנים. לא רציתי לסגת כי זו הייתה הצלחה לגדוד, אבל גם אכזבה והתווכחתי על כך – שום דבר לא עזר לי. קיבלתי פקודת נסיגה. גם "מוריה" לא ביקשו לסגת, אבל הם אמרו שהם לא יכולים להתקדם בגלל המקלע הבודד. להם היו פצועים בלבד וגם לנו פצועים, אבל גם הרוגים, ואנחנו רצינו להמשיך. אחד הזיכרונות שלי מאז, הוא שבבית-החולים, הפצועים שלנו הכו את הפצועים של מרט: בגללכם התחרבנה הפעולה"[169].

גם מבצע זה נכשל והקווים בירושלים התייצבו, ואולם, בכל התהפוכות שעברו על הלוחמים בירושלים, עובדת יסוד אחת נותרה בעינה: האויב – בין אם היו אלה תושבים מקומיים של הכפרים סביב ירושלים, ובין אם היו אלה כוחות סדירים של הלגיון – לא הצליח להבקיע את קווי ההגנה בעיר המערבית. הקו המפריד בין ירושלים המזרחית, הערבית, לירושלים העברית, נותר עם שינויים קטנים, בעינו. גם המובלעת ב"הר-הצופים" החזיקה מעמד. בחלקים אחרים של הארץ התחוללו עדיין קרבות עזים, ביניהם קרבות שקבעו את גורל הנגב והגליל המזרחי. הפיקוד העליון הטיל הגבלות על יוזמות חדשות במלחמה על ירושלים ולא קיבל, אפילו הצעות ליישור וקיצור קווים. העימות הוגבל לצליפות ולירי מרגמות. בסוף נובמבר 1948 נחתם הסכם הפסקת אש בירושלים – הסכם שהחזיק מעמד עד אפריל 1949, מועד החתימה על שביתת הנשק עם הממלכה הירדנית. זורע סיים את תפקידו בירושלים באמצע דצמבר 1948  ועבר לפקד על קורס קציני החי"ר של צה"ל שחידש פעולתו, במחנה אליהו שבדרום נתניה (דורה). בפיקוד על גדוד "בית-חורון" בצבא ההגנה לישראל, החליף רב-סרן אלכס שפיר את רב-סרן מאיר זורע. מי שליווה את זורע מיום שרגלו דרכה בירושלים ונשאר אחריו היה יצחק לוי (לויצה). בסוף ספרו על המלחמה בירושלים, כתב לויצה על זורע: "הוא היה מפקד שחייליו האמינו בו וסמכו על שיקוליו. הוא הקים את הגדוד וחישל אותו בקרבות בלתי-פוסקים בפרוזדור ואחר-כך בגבולות העיר. היה לו ידע מקצועי ניכר מימי שירותו כקצין בבריגאדה, אולם לא תמיד ניתן לו להפעילו כראוי. זאת משום שמפקדיו, תחילה שאלתיאל ואחריו דיין, פקדו על מבצעים והפעלת-כוחות שלא תמיד ניתן היה לעמוד בהם בהצלחה. הוא ניהל מאבק עקבי על שיפור התכנון ועל הפעלת כוחות נכונה, אולם ההכרעה לא הייתה בידיו. בישיבות המפקדים עמד זרו בראש ההתנגדות למבצעים כושלים, אך כאשר הוטל עליו הביצוע, נהג כחייל ממושמע. בעדותו על הקרב בקסטל אמר זרו שכל אלו שהשתתפו בקרב זה, כבודם רב בעיניו. ניתן לומר בהקשר זה, שנזכור בכבוד את חלקו בקרב על ירושלים"[170].  זורע עזב את ירושלים ביום ו', 31 בדצמבר 1948 וביום ראשון, השני בינואר 1949, התחיל את אימון ההכנה לקצינים ב"מחנה אליהו" בדורה, מדרום לנתניה. יחד עם זורע עזבו את הגדוד גם סגנו בכל התקופה ההיא – אברהם עוזיאלי וקצין המודיעין, יצחק לווין. שניהם התבטאו בחריפות נגד מפקד החטיבה בעת התחקיר על הקרב בארמון הנציב. שניהם הוצבו במחלקת ההדרכה. לווין הוצב ב"צוות ההפעלה" שהוקם בראשות חיים לסקוב בסוף מלחמת העצמאות כדי לעבור ביחידות הצבא ולאמן את אנשיהם במקום פריסתם[171]. דיין התנגד לכך שעוזיאלי ימונה כמחליפו של זורע בגדוד והוא הוצב גם כן ב"צוות-ההפעלה"[172].

תם פרק המלחמה של זורע. מעכשיו עבר ללמד את בני יהודה קשת ולעסוק בחינוך הקצינים והלוחמים. לזרו, שהיה בוגר קורס הקצינים הבריטי המלא, הייתה עמדה ברורה באשר לניהול המלחמה וניהול המשא ומתן עם הערבים. בעדותו ב- 1981, אחרי תיאור הקרבות בירושלים, ביקר שתי תופעות שהתפתחו, בצורה מעוותת לדעתו, בצה"ל. האחת הייתה צורת סיום המלחמה ב- 1949 והשנייה נוהל עבודת-המטה בצבא, שהפכה מייגעת וארוכה. לא זו הייתה הכוונה המקורית שלו, כאשר הגדיר אותה בפקודות אג"מ-מה"ד בתור ראש מחלקת-ההדרכה (מה"ד).

"מה שאותי הטריד כל השנים" אמר זורע, "זו הגדה המערבית. יכולנו לקחת אותה אחרי הבסת הצבא המצרי". אבל, אומר זורע, לא האמנו בכוחנו. הבט, הוא אומר לאורי מילשטיין, "קח עיתונים מהימים ההם ותראה איזה ליקוק-תחת עשינו כבר אז: 'מצרים יושבת איתנו'. אמרתי באותם ימים, את מה שאני הולך להגיד לך עכשיו: מה הרבותא שהם יושבים איתנו? זה שהם יושבים איתנו זה הישג? כמו היהודים אצל הפריץ בפולניה…, לכל הרוחות, הם היו אצלנו בכיס (כיס פלוג'ה), אז עכשיו צריך למצות את זה. הצטעצענו בזה שהערבים הואילו לשבת איתנו, אחרי שאין להם ברירה. כאן קבור הכלב. ועם ירדן לא היה צריך לרוץ. פה היה נאצר בכיס פלוג'ה ואי אפשר היה לדכא אותו, אני לא יודע למה. דיברתי על זה עם שדה ואני חושב שהוא די אשם בעניין הזה. הוא הודה לפני. כל הקרב הזה על עירק אל-מנשיה. קרב עם הרבה אבידות והרבה בלבול. אני למדתי את הקרב הזה לאחר זמן – זה פשוט עניין אותי. הצבא המצרי אצלנו בכיס, אז מה ההישג הגדול של עצם ישיבתם? כמו ערבים הם ידעו לנהל משא ומתן…, מה אצה לנו הדרך? יכולנו לגמור את כל הגדה המערבית…, יכולנו להלך במזרח-התיכון כאוות נפשנו, כולל נגד הלגיון הערבי – כי אז הייתה לנו העוצמה להדביר גם את הלגיון. (במקום זאת) רצנו, וראינו את ההישג בעצם הישיבה (שלהם) איתנו.

שואל המראיין: "האם אין זו חכמה לאחר מעשה? הלא אז חשבו שאם לא נחתום מיד, נגיע מאוחר יותר לחתימה בתנאים גרועים יותר?

"שהדי במרומים, ועדה נעמי אשתי" אומר זורע "שזה מה שאמרתי כבר אז: למה התוחֶס-לֶקֶרים האלה חושבים לעצמם הישג בעצם הישיבה, וכי יש להם (למדינות-ערב) ברירה אחרת? הם היו חייבים לשבת!".

עניין אחר שביקר זורע, היה תהליך עבודת המטה בצה"ל, או מה שנקרא – "פקודות קבע לקרב" (Standing Operating Procedure). זורע ניחם על כך שהוא האיש שהכניס זאת לצבא, וכעת "הגולם קם על יוצרו": "רק אחרי שחזרתי מקמברלי  (Kimberly), נכנס המונח הזה לצבא. עד היום אני מצטער שיש עבודת-מטה בצה"ל[173]. תראה את טליק (האלוף ישראל טל), כל מילה שנייה אצלו: 'זה נעשה בעבודת מטה'. לקחו כל דבר וסיידו בו את העורקים. ישיבה עם טליק בפחות מחמש שעות, לא היו יוצאות פקודות. צריך עבודת מטה, אבל לא לעשות ממנה פולחן ואבדן זמן. הפכו הכל לטקס, (ומהו טקס,אם לא) ניוון המעשה המקורי. רוקדים את ריקוד הדוב – במקום לצוד אותו. ודווקא אני הכנסתי את כל העניין הזה לצבא. דיין היה מג"ד וגם זה בצורת קרב מסוימת – צורת קרב של קוזקים – עולים על הסוסים, חרב ביד ורצים. המפקד בקרב אנשיו. הוא (דיין) לא ידע יותר מזה…, נוהל קרב אומר מה עושה כל דרג, בעת ובעונה אחת (ולאיזה תכלית). בשעה שהמפקדים מקבלים פקודות, הגייסות נעים אל קו ההתחלה והסגנים מובילים אותם…, קבוצת פקודות, זה חלק ממה שנקרא "נוהל-קרב". נוהל-קרב אומר מה כל דרג עושה בעת ובעונה אחת. בשעה שהמפקדים מקבלים פקודות, הגייסות נעים אל קו ההתחלה והסגנים מובילים אותם. זו סדרת פעולות שמצלמת כל דרג – ארבע דרגים – הדרג המפקד, הדרג הלוחם, הדרג המסייע והדרג המסתער. קבוצת פקודות זה חלק מנוהל-קרב. עשו את זה למוסד שעומד בפני עצמו. זה (נמשך) כבר 3 שעות, זה המון זמן וזה פטפטת בסך-הכל. אחרי מלחמת יום הכיפורים, התמניתי לתפקיד לשעת-חרום, לסגנו של מוטה גור בפיקוד-צפון. מאז ועד היום אני לא יכול לסבול את קבוצת-הפקודות. המפקדות של היום הן הידרות עם הרבה ראשים, אבל הידרות מונגולואידיות.

ביבליוגרפיה

אורן, א., בדרך אל העיר – מבצע  "דני", משהב"ט – ההו"ל, 1976 .

אל – תל, ע., זיכרונות עבדאללה אל-תל,  (תרגום לעברית), משהב"ט – ההו"ל, 1960.

בן גוריון, ד., מן היומן – מלחמת העצמאות תש"ח – תש"ט, משהב"ט – ההו"ל, ת"א, 1986.

ברנר, א., אלטלנה, מכון טבנקין והקבה"מ, תל-אביב,  1978.

גולני, מ., "מבינאום ירושלים להכללתה במדינת ישראל", ב: המעבר מישוב

למדינה  1947 – 1949 , מוסד הרצל, אונ' חיפה, 1990, עמ'  300 – 312.

דיין, מ., יומן מערכת סיני, "עם-הספר", תל-אביב, 1966.

דיין, מ., אבני דרך – אוטוביוגרפיה, הוצ' עידנים – ירושלים ודביר – ת"א, 1976 .

טבת, ש., משה דיין – ביוגרפיה, הוצ' שוקן, ירושלים ות"א, 1971.

לאפייר, ד.,  קולינס, ל., ירושלים, ירושלים, מהדורה עברית, הוצ' שוקן, ירושלים ות"א, 1978.

לוי  (לויצה), י.,  תשעה קבין, משהב"ט – ההו"ל, ת"א, 1986.

נאור, מ.,(ע), ירושלים בתש"ח, סדרת עידן 2, יד בן-צבי, ירושלים, תשמ"ג.

עמית, מ., ראש בראש, הוצ' הד ארצי, אור יהודה, 1999 .

פרלמן,מ., קולק,ת., ירושלים, ספרית-מעריב, תל-אביב, שקמונה – חיפה,1971 .

קדיש א. ואחרים, כיבוש לוד, יולי  1948, משהב"ט ההו"ל ואת"ה, תל-אביב,  2000.

שיף, ז., הבר, א., לקסיקון לביטחון ישראל, זמורה – ביתן, ירושלים, 1976 .

LEWIN, I.K ., A JOURNEY THROUGH ILLUSIONS, FITHIAN PRESS, SANTA  BAR .,

CAL., 1994.

ארכיונים

ארכיון צה"ל – תיק 32 , 1261/1949 .

ראיונות

אסף אגין – שיחת טלפון ביום  20.4.2001 .

יוחנן (יאנוש) פלץ – בביתו בגני יהודה, 25.7.2001 .

עיתונות

במחנה, עיתון חיילי ישראל, גיליון 19 , 28.1.1958 .

דבר, עיתון יומי,  20.8.1948 .

"צוות", בטאון גמלאי צה"ל, 54, מאי-יוני 2001,עמ' 28 – 30, 41.

ביבליוגרפיה

• אביגדורי-אבידב הדסה, בדרך שהלכנו, משרד הביטחון, תל-אביב, 1988, עמ' 98.

• איתן רפאל (רפול), סיפור של חייל, ספריית מעריב, תל-אביב, 1985, עמ' 36 – 37.

• אלון יגאל, מערכות פלמ"ח, הקיבוץ המאוחד, תל-אביב, תשכ"ו, עמ' 215 – 217.

• בן-ארי אורי, אחרי, ספריית מעריב, אור-יהודה, 1994, עמ' 87 – 112.

• בן-גוריון דוד, מן היומן (תש"ח – תש"ט), משרד הביטחון, תל-אביב, 1986, עמ' 131 – 136.

• בר ישראל, ביטחון ישראל (אתמול, היום, מחר), עמיקם, תל-אביב,1966.

• ברטוב חנוך, דדו (כרך א'), ספריית מעריב, תל-אביב, 1978, עמ' 38 – 39.

• גולן זיוה, "הייתי מזכירת הפלוגה של פוזה", ב: כצנלס' – בן-צבי צביה, זה חוזר אלי (לוחמות פלמ"ח מספרות), הקיבוץ המאוחד ומש' הביטחון, ישראל, 1989 עמ' 12 – 16

• גולני מוטי, הנהגת היישוב ושאלת ירושלים במלחמת העצמאות, עבודת גמר לתואר מוסמך, האוני' העברית – המכון ליהדות זמננו, ירושלים, 1988, עמ' 146 – 157.

• גלבר יואב, גרעין לצבא סדיר, יד יצחק בן-צבי, ירושלים, 1986, עמ' 266 – 267.

• גלעד זרובבל (ע), ספר הפלמ"ח (כרך ב'), הקיבוץ המאוחד, ישראל, 1957, עמ' 223 – 244 (קטעים).

• הראל מנשה, זאת ירושלים, עם-עובד, תל-אביב, 1969, עמ' 17 – 39.

• טבנקין יוסף, המפנה במלחמת העצמאות, יד-טבנקין, אפעל, 1989.

• ינאית רחל ואחרים (ע), ההגנה בירושלים (כרך ב'), קרית-ספר, ירושלים, תשל"ה,

עמ' 142 – 150.

• לאפייר דומינ., קולינס לארי, ירושלים, ירושלים, שוקן, ירושלים ות"א, 1978, עמ' 247 – 253.

• לוי (לויצה) יצחק, 9 קבין, משרד הביטחון, ישראל, 1986, עמ' 206 – 211.

• לורך נתנאל, קורות מלחמת העצמאות, מסדה, תל-אביב, תשכ"ג, עמ' 139 – 146.

• מיכאלי עובד, הקרב על ירושלים במלחמת העצמאות, אריאל, ירושלים, 1994, עמ' 24 – 28.

• מילשטיין אורי, תיק רבין (איך צמח המיתוס), ירון גולן, רמת אפעל, 1995, עמ'

• נרקיס עוזי, חייל של ירושלים, משרד הביטחון, תל-אביב, 1991, עמ' 84 – 87.

• סלוצקי יהודה, ספר תולדות ההגנה (כרך ג'), עם עובד, תל-אביב, תשל"ב, עמ' 1575 – 1577.

• פרלמן משה, קולק טדי, ירושלים, ספריית מעריב, תל-אביב, 1971, עמ' 273.

• רבין יצחק, פנקס שרות (כרך א'), ספריית מעריב, תל-אביב, 1979, עמ' 37 – 43.

• רטגר יוחנן, חיי ואני, שוקן, ירושלים ותל-אביב, 1978, עמ' 370 – 373.

• שאלתיאל דוד, ירושלים – תש"ח, משרד הביטחון, תל-אביב, 1981, עמ' 124 – 127.

• תולדות מלחמת הקוממיות, ענף היסטוריה במטכ"ל, מערכות, ישראל, 1959, עמ' 146 – 152.

בטאונים

• הירושלמי לוי יצחק, "מלחמות ירושלים של יצחק רבין", מוסף מעריב (עשור לאיחוד ירושלים), 13 מאי 1977, עמ' 5 – 9.

• טבנקין יוסף, "מערכות ירושלים", מבפנים, כרך י"ג, חוב' ב', אוגוסט 1948, עמ' 199 – 203.

עדויות

• בן-נון יוחאי, בית יגאל אלון, גנוסר, פברואר 1987;

• בן-פורת מרדכי, על-פה, תל-אביב, 2001;

• זורע מאיר, ארכיון צה"ל, עדות מס'  66 – 29 מאי 1961, 11 יוני 1992.

---

[1] . מנשה הראל, זאת ירושלים, עם-עובד, תל-אביב, 1969, עמ' 17.

[2] . הראל, זאת ירושלים, עמ' 18 – 26.

[3] . הראל, זאת ירושלים, עמ' 31 – 32.

[4] . על הבעייתיות בהצעה לבינאום ירושלים ראה: מוטי גולני, "מבינאום ירושלים להכללתה במדינת-ישראל", המעבר מישוב למדינה, מוסד הרצל, אוניברסיטת חיפה, 1990, עמ' 300 – 312.

[5] . שלמה חביליו, ב: רחל ינאית ואחרים (ע'), ההגנה בירושלים (כרך ב'), קריית-ספר, ירושלים, 1975, עמ' 18 – 19. ראה גם: מרדכי נאור (ע), ירושלים בתש"ח, סדרת עידן 2, יד יצחק בן-צבי, ירושלים, תשמ"ג, עמ' 19 – 23.

[6] . יצחק לוי (לויצה), 9 קבין, משרד הביטחון, תל-אביב, 1986 , עמ' 363 – 364.

[7] . רחל ינאית ואחרים (ע'), ההגנה בירושלים ב',  קריית-ספר, ירושלים, 1975, עמ' 16.

[8] . פנחס גוברין, צו קריאה תש"ח, משרד הביטחון, תל-אביב, 1976, עמ' 30 – 31.

[9] . זלמן מרט, ב: רחל ינאית ואחרים (ע'), ההגנה בירושלים ב', עמ' 17.

[10]. נפילת הל"ה בדרך לגוש עציון התרחשה בליל ה-  15 לינואר  1948  ומאורעות נוספים היו במהלך  ינואר ופברואר 1948. הקרבות העיקריים בירושלים התחילו במרץ 1948, עם מכונית התופת בחצר המוסדות הלאומיים (11.3) ושיירת "נבי דניאל" ב-  27  במרץ. מבצע "נחשון" ב- 2 באפריל 1948, התחיל את סדרת הפעולות היזומות.

[11]. דוד שאלתיאל, נולד ב- 1903 בברלין, נצר למשפחת אנוסים פורטוגזית. בן 20 עלה לארץ והצטרף לקיבוץ בית-אלפא. נדד בארץ ובאירופה עד שהגיע לעיר ניס בצרפת והתגייס ב- 1926 ללגיון הזרים. יחידת הלגיון הייתה מסגרת צבאית אליה נאספו אנשים מכל הלאומים והגזעים ושאלתיאל מצא שם את מקומו. אחרי חמש שנים השתחרר בדרגת סרג'נט ואחרי עוד מספר שנים באירופה, התחתן ועלה לארץ. בשנת 1935 גויס ל"הגנה" ועסק בהברחת נשק מאירופה לארץ. שנתיים מאוחר יותר עסק, ביחד עם יחזקאל סחרוב, גם בהעברת כספים של יהודי גרמניה לארץ. נתפס ונכלא במחנה בוכנוואלד ובמרס 1939 שוחרר במפתיע. בארץ היה מפקד ה"הגנה" בגליל ובחיפה ותקופה מסוימת אף ראש הש"י. בפברואר 1948 מונה מפקד ירושלים. אחרי שחרורו מהצבא שרת כדיפלומט במשרד החוץ וכשגריר. נפטר ב- 1969.

[12] . לויצה, 9 קבין, עמ' 360 .

[13]. מאיר אביזוהר, מוריה בירושלים בתש"ח, עמ' 17.

[14] . עדות מאיר זורע לאורי מילשטיין, אי"ט, 25 (מ)/42/ 2, 26.4.1981, עמ' 33.

[15] . יהושע אריאלי, גדנ"ע ירושלים, עמ' 68.

[16] . יהודה סלוצקי, ספר תולדות ההגנה, עם-עובד, תל-אביב, 1972, "תכנית ד'", כרך ג', עמ'  1472 – 1475, 1955 – 1959.

[17] . סלוצקי, ספר תולדות ההגנה כרך ג', עמ' 1475. דוד שאלתיאל, ירושלים – תש"ח, משרד הביטחון, תל-אביב, 1981, עמ' 95 – 97.

[18] . מאיר אביזוהר, מוריה בירושלים בתש"ח, מחברות לספרות, ישראל, 2002, עמ' 14.

[19] . לויצה, 9 קבין, עמ' 364 – 365.

[20] . שאלתיאל, ירושלים, עמ' 99.

[21]. שאלתיאל, ירושלים, עמ'   104.

[22]. דוד בן-גוריון, בהילחם ישראל, הוצאת מפא"י, תש"י, עמ' 17 – 18.

[23]. מרדכי נאור, לסקוב, משרד הביטחון, ו"כתר", תל-אביב וירושלים, 1989, עמ' 177 – 178.

[24]. מפקד עברי, חמשת העיקרים להכשרת איש מלחמה, מערכות, מ"ח – מ"ט, מאי 1948, עמ' 45. המאמר נחתם "מפקד עברי", מהסיבה שבחדשים לפני מאי 1948, היו עדיין הבריטים בארץ. בעקרונות האלה,אימן זרו גם את החיילים בגדוד אותו הקים בירושלים, במהלך המלחמה.

[25]. ההשתלבות של לסקוב וזורע ואחרים מיוצאי הצבא הבריטי מחדש במטה ה"הגנה" לא עברה בקלות. המטה הכללי ניסה להכפיף אותם ליהושע גלוברמן ואחרי מותו בתחילת דצמבר 1947, לאליהו בן-חור. הדבר גרם למתח רב וסכסוכים בן-אישיים, דווקא כאשר פרצה המלחמה.

[26]. עדות זורע ליפה שמר, עמ' 38.

[27] . שאלתיאל, ירושלים, עמ' 97.

[28] . עדות זורע, ליפה שמר, עמ' 39.

[29]. עדות זורע, ליפה שמר, עמ' 39 – 40.

[30]. פנחס גוברין, צו קריאה תש"ח, מערכות, תל-אביב, 1976, עמ' 27, 40 – 45.

[31]. עדות זורע לאורי אלגום, א"צ, 11.6.1992, ראיון חמישי, עמ' 41 – 42.

[32] . עדות בועז שכביץ בפני, מבשרת-ציון, 4.10.2000. שכביץ, ד"ר ללשון עברית, היה קצין חינוך בגדוד השני של הבריגאדה באיטליה, בתקופת מלחמת העולם השנייה. כאשר פרצו הקרבות בירושלים מונה לשליש גדוד "מכמש" ולאחר מכן השליש של גדוד "בית-חורון" בפיקודו של זורע.

[33] . שאלתיאל, ירושלים, עמ' 97.

[34] . השם "נחשון" נבחר לזכרו של מפקד המרחב, נחום שושני שכונה: "נחשון", ונפל בסוף מרס, בקרבות סביב הקסטל. הפרשנות, לפיה מבטא השם "נחשון", חידוש בתפישת הלחימה, היא מאוחרת ולא מדויקת. ראה אביעזר גולן, מלחמת העצמאות, קצין חינוך ראשי, 1968, עמ' 43.

[35] . גרשון ריבלין, אלחנן אורן (ע'), דוד בן-גוריון- מן היומן, תש"ח – תש"ט, משרד-הביטחון, תל-אביב, 1986, עמ' 117.

[36] . מאיר אביזוהר, מוריה בירושלים בתש"ח, מחברות לספרות, לוד, 2002, עמ' 76.

[37] . יצחק רבין, פנקס שרות, ספריית מעריב, תל-אביב, 1979, עמ' 38 – 39. ראה גם יוסף טבנקין, המפנה במלחמת העצמאות, יד-טבנקין, אפעל, 1989, עמ' 38 – 39.

[38] . עדות מאיר זורע לאורי מילשטיין, ארכיון יד-טבנקין, 25(מ')/ 42 / 2, 26.4.1981. עמ' 1 – 2.

[39] . פלוגת "יהונתן" הוקמה מתוך קבוצת הגדנעים הגדולה שגובשה מקרב תלמידי השביעיות והשמיניות בירושלים, שגויסו ל"הגנה". מפקדיהם היו מבוגרים מהם, אך במעט. באפריל 1948 הופסקו הלימודים בירושלים, שלושה חודשים לפני המועד המתוכנן. רבים מהתלמידים התגייסו לחי"ש ולפלמ"ח ונטמעו בתוכם. בירושלים הוקמה מהגדנעים פלוגה חי"ש מיוחדת, שפעלה בכפיפות למפקד המחוז. בתקופה הראשונה סופחה לעיתים הפלוגה לגדוד 62 ובקרבות לאחר ה"הפוגה השניה", באוגוסט 1948, סופחה לגדוד 64. יהושע אריאלי (ע'), גדנ"ע ירושלים בתש"ח, משרד הביטחון, ישראל, 2003, עמ' 109 – 112.

[40] . יוסף טבנקין, המפנה במלחמת העצמאות, עמ' 77. לויצה, 9 קבין, עמ' 148.

[41]. עדות זורע לאורי אלגום, א"צ, 11.6.1992, ראיון חמישי, עמ' 44.

[42] . מתוך ששים מכוניות בשיירה של ה- 6 באפריל, הגיעו באותו היום לירושלים 25 מכוניות. השאר נשארו בקריית-ענבים והגיעו במהלך היומיים הבאים.

[43] . עוזי נרקיס, חייל של ירושלים, משרד-הביטחון, תל-אביב, 1991, עמ' 83.

[44] . טבנקין, המפנה במלחמת העצמאות, עמ' 41 – 42.

[45] . טבנקין, המפנה במלחמת העצמאות, עמ' 82 – 83.

[46] . לקוח מתוך: לויצה, 9 קבין, עמ' 154.

[47]. עדות זורע לאורי אלגום, א"צ, 11.6.1992, ראיון חמישי, עמ' 44.

[48] . יצחק לוי (לויצה), 9 קבין, משרד הביטחון, ישראל, 1986, עמ' 150.

[49]. עדות זורע לאורי אלגום, א"צ, 11.6.1992, ראיון חמישי, עמ' 43.

[50] . לוי (לויצה), 9 קבין, עמ' 150 – 151, 156 – 158. ראה גם עדות זורע לאורי מילשטיין, 26.4.1981, עמ' 2.

[51]. זורע בעדותו מספר שתעודת הזהוי של עבד ל' קאדר אל חוסייני עברה תחת ידיו. ראה: א"צ, 11.6.1992, עמ' 43.

[52] . אביזוהר, מוריה בירושלים, עמ' 86 – 87.

[53] . לויצה, 9 קבין, עמ' 155. נחום אריאלי נולד ב- 1927 בגבעת-עדה, התחנך בגימנסיה "הרצליה" בתל-אביב ורצה ללמוד וטרנריה. ב- 1944 התגייס לפלמ"ח ושירת בפלוגותיו שעברו בקבוצים שונים. הקיבוץ האחרון בו שירת היה קריית-ענבים, ממנו יצא כמפקד פלוגה ללווי שיירות לירושלים ולקרב על הקסטל, שם נפל .

[54] . נרקיס, חייל של ירושלים, עמ' 84. את ההכרזה נשא בקול שמעון אלפסי מהפלמ"ח, סגנו של נחום אריאלי, מפקד מחלקת התגבורת שנשלחה לקסטל, והגיעה מאוחר מדי. בגרסה אחרת, הכריז אלפסי: "החי"ש ייסוג והפלמ"ח יחפה". אלפסי נפל ונהרג בקרב הזה, בסמוך לאריאלי.

[55]. עמוס חורב, היה מפקד פלוגה ח' של הפלמ"ח, שהוקמה בירושלים לצורך אבטחת הדרך אליה מכוון השפלה. שתי מחלקות שלו ישבו בקריית-ענבים ופעלו בסביבה ומחלקה שהייתה מורכבת מאנשי מילואים וסטודנטים באוניברסיטה, בירושלים. לאחר תקופה קצרה הפכה הפלוגה לגדוד השישי בפיקוד צבי זמיר. ראה ס.ת.ה ג', עמ' 1443, 1446.

[56] . עדות זורע לאורי מילשטיין, אי"ט, 25 (מ)/ 42/ 2, 26.4.1981, עמ' 3 – 4. טבנקין, המפנה במלחמת העצמאות, עמ' 93. יצחק לויצה, 9 קבין, עמ' 149 – 150.

[57] . טבנקין, המפנה במלחמת העצמאות, עמ' 99, 101. ראה גם: אורי בן-ארי, אחרי, 000.

[58]. עדות זורע לאורי אלגום, א"צ, 11.6.1992, ראיון חמישי, עמ' 44 – 45.

[59] . טבנקין, המפנה במלחמת העצמאות, עמ' 110.

[60] . גדוד "שער-הגיא" היה הבסיס לאחר מכן לגדוד החמישי של חטיבת פלמ"ח – הראל. רק ב"הפוגה הראשונה", ביוני 1948, הוכר חיל "הראל" כחטיבה אורגנית שנקראה חטיבת הראל. טבנקין, המפנה במלחמה, עמ' 124.

[61]. יצחק לווין, . Journey Throw Illusion , Isik I. Levin

[62] . עדות זורע לאורי מילשטיין, אי"ט, 25 (מ)/ 42/ 2, 26.4.1981, עמ' 6.

[63] . עדות זורע לאורי מילשטיין, אי"ט, 26.4.1981, עמ' 5 – 6. נדמה שזורע מחליף בזיכרונו את סדר המפקדים, מי לפני מי ומתי. אין זה חשוב להבנת מהלך האירועים.

[64]. עדות מיקי האפט בפני, חיפה, 1.1.2002 . האפט מתייחס בעיקר לספרו של יוסף טבנקין, המפנה במלחמת העצמאות, יד-טבנקין, אפעל, 1989.

[65] . לויצה, 9 קבין, עמ' 173.

[66]. ראה למשל: ספר תולדות ה"הגנה", כרך ג, הפרקים על ירושלים במלחמת העצמאות, עמ' 1389 ואילך, 1559 ואילך, לקסיקון: מי ומה במלחמת העצמאות בירושלים, של אפרים ומנחם תלמי וגם מקורות אחרים.

[67]. עדות דוד שהם בפני, תל-אביב, 7.1.2002 .

[68]. עדות מיכאל (מיקי) האפט בפני, חיפה, 1.1.2002 .

[69] . טבנקין, המפנה במלחמת העצמאות, עמ' 111.

[70] . טבנקין, המפנה במלחמת העצמאות, עמ' 18.

[71] . מנשה הראל, זאת ירושלים, עמ' 36.

[72] . משה פרלמן, טדי קולק, ירושלים, ספריית מעריב, תל-אביב, 1971, עמ' 233.

[73] . יצחק רבין, פנקס שרות (כרך א'), ספריית מעריב, תל-אביב, 1979, עמ' 40.

[74] . דוד שאלתיאל, ירושלים בתש"ח, עמ'  123.

[75] . שאלתיאל, ירושלים תש"ח, עמ'  127.

[76] . זיוה גולן, "הייתי מזכירת הפלוגה של פוזה", ב: צביה כצנלסון בן-צבי, זה חוזר אלי…, הקיבוץ-המאוחד ומשרד-הביטחון, ישראל, 1989, עמ' 12 – 16.

[77] . שאלתיאל, ירושלים, עמ' 125.

[78] . יצחק רבין, פנקס שרות, עמ'  40 – 43.

[79] . עדות זורע לאורי מילשטיין, 26.4.1981, עמ' 5.

[80] . נבּי-סמואיל – קבר קדוש – מרשים בגודלו, על הדרך הקדומה מן השפלה אל גב-ההר וירושלים. שוכן על הר ובולט מעל סביבותיו. לפי האמונה הוא קברו של שמואל הנביא. ששה ק"מ צפונית-מערבית לירושלים ובצדו כפר קטן.

[81] . עדות מרדכי בן-פורת בפני, תל-אביב, 19.6.2001. בן-פורת היה מפקד פלוגה ג' שכבשה את בית-איכסא בקרב הזה.

[82] . אורי בן-ארי, אחרי, עמ' 71.

[83] . שיחה עם מ. בן-פורת ב- 19.6.2001.

[84] . עדות יוחאי בן-נון, בית יגאל אלון, פברואר 1987.

[85] . בן-ארי, אחרי, עמ' 91.

[86] . זורע, א"צ, עדות 66. זורע ירה אש מכוונת ופגע בבן משפחת סמואילי.

[87] . זורע לאורי מילשטיין, אי"ט, 26.4.1981, עמ' 11 .

[88] . עדות יוחאי בן-נון, בית יגאל אלון, פברואר 1987, עמ' 46 – 50.

[89] . זורע, א"צ, עדות 66.

[90] . זיוה גולן, "הייתי מזכירת הפלוגה של פוזה", ב: צביה כצנלסון בן-צבי, זה חוזר אלי…, הקיבוץ-המאוחד ומשרד-הביטחון, ישראל, 1989, עמ' 12 – 16.

[91] . יואב גלבר, גרעין לצבא סדיר, יד יצחק בן-צבי, ירושלים, 1986, למשל: עמ' 266 – 267.

[92] . ראה למשל: דוד בן-גוריון, מן היומן (תש"ח – תש"ט), משרד הביטחון, תל-אביב, 1986, עמ'  133 – 136 .

[93] . דוד בן-גוריון, מן היומן, משרד הביטחון, תל-אביב, 1986, עמ' 136.

[94] . זורע לאורי מילשטיין, אי"ט, 26.4.1981, עמ' 6, 14 – 15.

[95] . עדות זורע, א"צ, עדות מס' 66.

[96] . זורע לאורי מילשטיין, אי"ט, 26.4.1981, עמ' 7.

[97] . זורע לאורי מילשטיין, אי"ט, 26.4.1981, עמ' 8 – 9. זורע לא נתן את דעתו ב- 1981, שבאפריל 1948, היו במוצב הרדאר, חיילים בריטיים, אמנם בסוף דרכם בארץ-ישראל. בפועל התגבורת שתוכננה להגיע עם משוריינים דרך שם, הסתבכה בקרב קשה עם ערבים מהכפר בידו. הבריטים לא נקפו אצבע.

[98] . זורע למילשטיין, עמ' 15.

[99] . לויצה, 9 קבין, עמ' 173.

[100] . עדות זורע לאורי מילשטיין, 26.4.1981, עמ' 6.

[101] . "צבא ההצלה" בפיקוד קאוקג'י –  כוח מתנדבים ערביים שרוכז ונשלח בחסות ה"ליגה הערבית" לארץ-ישראל בתחילת 1948. מנה בשיאו כ- 6000 לוחמים שפעלו בעיקר בצפון הארץ, אך גם בפרוזדור ירושלים.

[102] . לויצה, 9 קבין, עמ' 175. תיאור הקרב ראה: משה רשקס, ימים של עופרת, משרד הביטחון, תל-אביב, 1962, עמ' 11 – 26, 170 – 171.

[103] . בתוך ימים מעטים תהיה התצפית הזו מוקד לוויכוח היסטורי לוהט: מה ראתה ומה דווחה על תנועת הלגיון אל מוצבי לטרון והמשטרה. ראה גם: שלמה שמיר, בכל מחיר – לירושלים, עמ' 166 – 168.

[104] . סגן עמיאל רוז'נסקי צוין לשבח אחרי מותו בקרב הזה, על-ידי מפקד הגדוד זורע.

[105] . קיבוץ מעלה –החמישה – קבוץ בהרי יהודה, כעשרה ק"מ צפונית-מערבית לירושלים, ליד קריית-ענבים. נקרא על שמם של חמישה בני גרעין "במעלה", של תנועת "גורדוניה", הגרעין המייסד של הקיבוץ, שיצאו ב- 1937 להכשיר חלקת קרקע לקראת עליית היישוב שלהם על הקרקע ונרצחו למרגלות "הר הרוח". הקיבוץ הוקם במרס 1938  שימש במלחמת העצמאות כבסיס להתארגנות גדוד "הפורצים" של חטיבת "הראל", בקרבות על הדרך לירושלים.

[106] . עדות זורע לאורי מילשטיין, 26.4.1981, עמ' 17.

[107] . דוד בן-גוריון, מן היומן, משרד הביטחון, תל-אביב, מהדורת הסתדרות המורים, 1986, עמ' 153 – 154.

[108] . שלמה שמיר, בכל מחיר – לירושלים, עמ' 140 –146. שמיר מתבסס על יומנים של קצינים ירדניים שתרגומם התפרסם בספר: מערכות שער-הגיא, הוצאת מערכות, 1954 .

[109] . דוד בן-גוריון, מן היומן, עמ' 183. בן-גוריון כתב ביומנו ב- 22 במאי, על "מסע לירושלים בלי דיחוי".

[110] . אחד הדברים הבולטים היה כינון וטיווח מרגמות כבדות ותותחים שלעיתים הופעלו בפעם הראשונה בשדה הקרב של לטרון. ראה: שלמה שמיר, בכל מחיר – לירושלים, עמ' 353 – 355.

[111] . שלמה שמיר, בכל מחיר – לירושלים, עמ' 166 – 168.

[112] . שלמה שמיר, בכל מחיר – לירושלים, עמ' 151 – 154.

[113] . שלמה שמיר, בכל מחיר – לירושלים, עמ' 160 – 161.

[114] . לויצה, 9 קבין, עמ' 270.

[115] . עדות שלמה שמיר בפני, פגישה ראשונה – תל-אביב, 10.7.2001 .

[116] . שלמה שמיר, בכל מחיר – לירושלים, עמ' 155 – 160.

[117] . לויצה, 9 קבין, עמ' 269.

[118] . מאיר אביזוהר, מוריה בירושלים, עמ' 187.

[119] . אביזוהר, מוריה בירושלים, עמ' 194 – 195. זורע אמר לאורי מילשטיין, 26.4.1981, עמ' 37, שעל אף שהיו לו טענות חמורות, הוא לא אמר אותן לאיש וגם לא זוכר התארגנות שהשתתף בה, כנגד שאלתיאל.

[120] . שורשי חיל-האוויר, משרד הביטחון, ישראל, 1988, עמ' 332 – 336. ראה גם: בן-גוריון, מן היומן, עמ' 183, 189.

[121] . ראה גם: דוד בן-גוריון, מן היומן, עמ' 210 – 211.

[122] . שלמה שמיר, בכל מחיר – לירושלים, עמ' 259 – 261.

[123] . לויצה, 9 קבין, עמ' 292.

[124] . לויצה, 9 קבין, עמ' 277 – 278.

[125] . לויצה, 9 קבין, עמ' 293.

[126] . לויצה, 9 קבין, עמ' 293.

[127] . לויצה, 9 קבין, עמ' 292 – 294. ראה גם: אניטה שפירא, אביב חלדו, הקיבוץ המאוחד, תל-אביב, 2004, עמ' 353 – 355.

[128] . עדות אברהם עוזיאלי בפני, כפר-סבא (בית בכפר), 7.5.2001 . עוזיאלי היה סגנו של זורע בגדוד 62.

[129] . אביזוהר, מוריה בירושלים, עמ' 195.

[130] . לויצה, 9 קבין, עמ' 367.

[131] . לויצה, 9 קבין, עמ' 305.

[132] . אמנון שילוח, אנו לך חומת-מגן, משרד-הביטחון, תל-אביב, 1990, עמ' 138.

[133] . לויצה, 9 קבין, עמ' 305.

[134]. עדות זורע לאורי אלגום, 11.6.1992, א"צ, ראיון חמישי, עמ' 46 – 47.

[135] . בתי מנדלבאום – נבנו ב- 1927 כאשר המשפחה יצאה מבין חומות העיר העתיקה ועברה להתגורר בבתים חד-קומתיים שבנתה בגבול מוסררה, בקצה רחוב שמואל הנביא. נקראו על-שם הרב ברוך מנדלבאום שעלה ארצה ב- 1871 והשתקע בעיר העתיקה בירושלים. בקרבות מלחמת העצמאות נהרסו מרבית הבתים במתחם, אולם בית אחד שופץ ושימש תחנת-מעבר וקשר בין הכוחות הירדניים והכוחות הישראליים בירושלים החצויה.

[136] . לויצה, 9 קבין, עמ' 312.

[137]. עדות זורע למילשטיין, 26.4.1981, עמ' 21 – 22.

[138] . לויצה, 9 קבין, עמ' 313.

[139] . עדות זורע, ארכיון צה"ל, 000.

[140]. עדות שמואל מטות בפני, ירושלים, 27.12.2001 . מטות שהוצב אז לגדוד, פיקד, ללא תפקיד מוגדר, על הקבוצה שהעבירה והציבה את הקונוס על החומה.

[141] . לויצה, 9 קבין, עמ' 314.

[142] . לויצה, 9 קבין, עמ'37.

[143] . אביזוהר, מוריה בירושלים, עמ' 208.

[144] . דיין, אבני-דרך, עמ' 76.

[145] . לויצה, 9 קבין, עמ' 408.

[146]. עדות זורע למילשטיין, עמ' 37 – 38.

[147]. אבני דרך, עמ' 76.

[148]. חלופת הפתקים בין דיין לזרו נמצאת בארכיון האישי של מאיר זורע, במעגן-מיכאל.

[149] . טבת, דיין, עמ' 310.

[150] . ארכיון צה"ל, תיק 32 , 1261/1949 . ראה נספח ד' (כאן).

[151] . טבת, דיין, עמ' 309.

[152] . טבת, דיין, עמ' 309

[153] . עדות מספר 66 נגבתה על-ידי י. אשד ביום 8 נובמבר 1959. ארכיון זורע במעגן מיכאל, תיק מס' 1 עמ' 8 .

[154] .A Journey Through Illusions, P.P  220 – 221  Kurt I. Lewin, . תרגום המקור מאנגלית, שלי.

[155] . "דבר", 20.8.1948 , עמוד ראשון.

[156] . עבדאללה אל-תל, זיכרונות, (תרגום לעברית), הוצ' מערכות, צה"ל, 1960, עמ' 249 – 250.

[157]. עלי-חפץ, ספר זיכרון. נכתב לזכרו של מאיר חפץ, 000.

[158] . לויצה, 9 קבין, עמ' 409.

[159]. עדות זורע למילשטיין, עמ' 24 – 24א'.

[160] . לויצה, 9 קבין, עמ' 410.

[161] . אביזוהר, מוריה בירושלים, עמ' 211.

[162] . אביזוהר, מוריה בירושלים, עמ' 211.

[163] . לויצה, 9 קבין, עמ' 415.

[164] . אביזוהר, מוריה בירושלים, עמ' 212.

[165]. עדות זורע לאורי מילשטיין, 26.4.1981, עמ' 30.

[166]. עדות שמואל מטות בפני, ירושלים, 27.12.2001 .

[167]. אביזוהר, מוריה בירושלים, עמ' 214.

[168]. עדות זורע לאורי מילשטיין, 26.4.1981, עמ' 31 – 32.

[169]. עדות זורע לאורי אלגום, א"צ, ראיון שישי, 11.6.1992, עמ' 54 –  55.

[170] . לויצה, 9 קבין, עמ' 425.

[171]. Kurt I. Lewin, Journey Throw Illusion,

[172]. עדות אברהם עוזיאלי בפני, כפר-סבא (בית-בכפר), 16.10.2000 . עוזיאלי צוין לשבח על פעולה קרבית בהיותו חייל בבריגאדה, סרג'נט בגדוד השלישי. לפני שהבריגאדה פורקה, היה עוזיאלי מפקד בית-ספר להכשרת פליטים והכנתם ככפילים, לחיילים שנשארו באירופה.

[173] . נראה שיש בדברי זורע כאן, איזשהו בלבול מושגים, בתרגום מאנגלית לעברית וההפך, או בין תקופות בצה"ל, בין: "עבודת-מטה" ו"פקודות קבע לקרב" (פק"ל). עבודת-מטה, גם צבאי, כלשונה, הוא תהליך חשיבה וגיבוש רעיון בעבודת- צוות. לפי דבריו של זורע בראיון עם אורי מילשטיין (26.4.1981), נראה שכוונתו לדיון ב"קבוצת- פקודות" שלקראת קרב (פק"ל . (  S.O.P –

מקור:

1. [DOC]אונ' חיפהמבנה קובץ: Microsoft Word פלוגה ג' היה מישקה רבינוביץ, הוא הדף את המשוריינים (של הלגיון) בתוך העיר (בקרבות על בתי מנדלבאום)…, מפקדי-מחלקות בגדוד היו עמי רוז'נסקי שנהרג בקרב על הרדאר … virtualnew.haifa.ac.il/users/www/5039/hanoch/…/הקרבות%20בירושלים.doc